טטיאנה (טניה) שניטמן נולדה ברוסיה. היא נרצחה בטבח הגמלאים שהותקפו בשדרות בדרכם לים המלח.
טטיאנה אהבה לטייל לים המלח, לצאת מהשגרה ולנוח כמה שעות בחופים היפים והנקיים. הבילוי בים המלח היה עבורה יום כיף, שהציפייה לקראתו שמחה את ליבה. החופש החל עבורה כבר בדרך, במפגש עם חברותיה הותיקות בהסעה, בשיחות הקטנות ובנופים בצד הדרך. בחוה"מ סוכות היא ניגשה לחברתה נינה והציעה לה להצטרף לטיול לים המלח. נינה לא חשה בטוב וויתרה על הנסיעה. השכם בבוקר טטיאנה נפרדה מבעלה ולדימיר, שנשאר בביתם, ועלתה להסעה בציפייה ליום מהנה. באותה שעה הכבישים היו פתוחים ומזג האוויר היה נעים. איש לא העלה בדעתו, שכעבור זמן קצר יפשטו על הנגב המערבי נחילי מחבלים מעזה, וחבורת הגמלאים שנסעה לים המלח, תחוסל באכזריות.
נינה, שנשארה בביתה בשכונת שפירא, נחרדה מרצף האזעקות החריג והסתגרה בביתה. היא נחרדה כשנודע לה על חדירת המחבלים והקרבות במישור הגפן, והשמועה על מחבלים בשכונת שפירא העצימה את פחדיה, בפרט שהייתה לבדה בביתה. היא חשבה שחברתה טטיאנה נשארה בבית ולא נסעה בלעדיה, לכן לא דאגה לה באופן חריג. בימים הראשונים היה פחד באוויר, ורבים מהתושבים הסתגרו בבתיהם, מחשש לנוכחות מחבלים.
חששותיה התעוררו, כאשר התקשרה אליה נציגת העירייה פלינה פוקס, וביקשה את עזרתה בפענוח שמות מרשימת הגמלאים, שנרצחו באוטובוס שנסע לים המלח. פלינה העבירה לה את הרשימה שכתב מארגן הטיול. הרשימה כללה רק שמות פרטיים, ונינה תהתה איך תוכל לדעת מי האנשים? לפתע היא ראתה שכתוב: “טניה – שפ.” ומייד הבינה: טטיאנה משכונת שפירא. היא הלכה לבית חברתה ופגשה את הבעל ולדימיר, בעלה של טטיאנה, שהמתין חסר אונים שרעייתו תחזור הביתה. היא הבינה שטטיאנה נסעה לים המלח ולא שבה ומייד התקשרה לפלינה. בעקבות זאת התארגנה משלחת שבאה לנינה וביחד איתה הם נסעו לולדימיר ועדכנו אותו בבשורה הקשה. לאחר מכן הם נסעו לבית העלמין. נינה זיהתה את גופת חברתה, שהובאה לקבורה עוד באותו היום.
טטיאנה נולדה ברוסיה סמוך לבירה מוסקבה, בת יחידה להוריה. בשנת 1983 היא התחתנה עם ולדימיר ועברה איתו ללנינגרד. בבריה”מ היא עבדה בבנק קטן. בני הזוג עלו ארצה בשנת 1991 במהלך מלחמת המפרץ. תחנתם הראשונה הייתה בכפר חב”ד ולימים הקשר עם אנשי המקום נשמר והם התארחו שם בחגים. לאחר מכן הם עברו לקרית מלאכי והיא עבדה בחב"ד. בהמשך עברו לקרית גת והיא עבדה בתעשייה האווירית ולבסוף בשנת 1994 הם קנו בית עץ בשכונת שפירא באופקים. זו הייתה שכונה חדשה בקצה העיר, שהייתה מוקפת מכול צדדיה בשטחים פתוחים עד קצה האופק. לבני הזוג לא היו ילדים וטטיאנה דאגה לבעלה והקדיש את כול זמנה לו, לעשייה ולעבודה. שנים רבות היא עבדה בבית אריזה ומיינה פירות וירקות. לבסוף בריאותה נפגעה והיה עליה לדאוג לעצמה. טטיאנה אהבה את שכונת מגוריה והתחברה לשכנים. היה לה לב טוב, שמחת חיים ונתינה לזולת. חייה היו פשוטים והיא נהנתה מדברים צנועים. אהבתה הגדולה הייתה טיפוח חצר ביתה, שם גידלה מאות צמחים. היו לה עצים, שיחים ופרחים, וביניהם סוקולנטים נדירים ביותר. בהתמדה ובסבלנות היא הפכה את פיסת האדמה השוממה שקיבלה את פניה, לגן פורח ומשגשג. תחת מגע ידיה כול צמח שהגיע לגינה גדל והתפתח לתפארת. לצד הצמחים המרהיבים היא האכילה בחצר ביתה קבוצת חתולים, שארחו לה לחברה.את אהבתה לחתולים חלקה עם שכנתה וחברתה נינה, וביחד הן נהנו לשתות כוס תה משובח ולשוחח.
טטיאנה נרצחה באכזריות בשדרות וכמעט ולא נשאר מי שיזכור אותה. בחצר ביתה דעכה לאיטה הגינה היפה שהיא טיפחה. ללא ידה האוהבת הצמחים לא שרדו. מוקירי זכרה ניסו לטפל ולשקם את הגינה, לנקות ולקחת צמחים שיפרחו בחצרות אחרות, אבל מפעל חייה קמל ונמוג ביחד איתה.
יהי זכרה ברוך.
