יגאל בן פאני ופליקס נולד בירושלים. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.
בבוקר שמחת תורה, לקראת סיום משמרת הלילה, יגאל נסע להעביר תדריך במסיבת נובה ברעים, כשהאזעקות התכופות הפתיעו אותו. נדרשו לו רק רגעים ספורים להבין מה מתרחש ולצפות את הצעדים הבאים. הוא התקשר לרס"מ דבורה (דבי) אברהם, שוטרת מתחנת אופקים, שאבטחה את המבלים (ונפלה בעת מילוי תפקידה כעבור שעות ספורות) יגאל: "יש המון ירי באזור, לדעתי יש חדירות. אתם חייבים לעוף משם." דבי השיבה: "אנחנו מנסים, יש לנו פה 3000 איש ברכבים." יגאל האיץ בה: "תתחילו להעיף את כולם. ראיתי את הרכבים מתחילים לצאת. אני גם עזבתי, אני הולך להערכות באופקים." יגאל הוסיף כי חייבים עוד כוחות לפזר את המבלים: "אני אומר לך, אתם הכוונה!" סיכם יגאל את השיחה ונסע לאופקים. בשיחה נוספת עם בנו מתן, המשרת כבלש במשטרה, הורה לו לסגור תריסים ולהכניס את כולם לממ"ד, כיוון שיש ירי באופקים.
במהלך הנסיעה הוא התקשר פעמיים לרוית רעייתו, אמר שהוא שומע ירי וביקש ממנה לשמור על עצמה ולהיות רגועה. רוית לא דאגה. היא לא האמינה שיכול לקרות אסון ליגאל, שהיה שוטר מיומן ושקול, ובכלל היה אמור לסיים את המשמרת ולשוב לתחנת המשטרה. יגאל הגיע לאופקים ובתחנה התקבל דיווח על ירי בעיר. הוא נסע לכיוון ביחד עם חבלן נוסף, והם ירדו מהניידת ומיהרו לזירה. בדרך התבהרה התמונה והם חזרו לניידת, התמגנו עם אפוד וקסדה ועשו דרכם לאזור הקרב ברחוב התמר. שם הצטרפו אליהם שוטרים שיצאו מבתיהם, אזרחים וחיילים בבגדים אזרחיים. יגאל הוביל את הכוח. הוא הרגיש מוגן בזכות הציוד שברשותו, ולא הרשה לאיש לעקוף אותו. כאשר ראה שהשטח נקי ממחבלים, יגאל עבר לצד המזרחי של הרחוב וחברו תפס את הצד המערבי. לפתע נפתחה לעברו אש מביתה של רחל אדרי, שחלש על הרחוב. מחבל שהתמקם בקומה השנייה, ירה ופגע בו בצוואר וברווח שבאפוד המגן. יגאל נהרג במקום.
בביתו של יגאל, במרחק מאות מטרים מזירת הקרב, הסתגרה כול משפחתו בממ"ד. רוית החלה לחשוש שיגאל נפצע, כיוון שהוא לא התקשר איתה. מכרים גיששו דרך הווטסאפ לברר מה קורה, והיא חשבה שההתעניינות נובעת מדאגה. בסביבות רבע לשתיים עשרה נשמעה דפיקה בדלת. היא ראתה את ליאת אחותה ביחד עם בעלה ושני הילדים, הבינה שיגאל נהרג וצעקה את צעקת חייה. עולמה חרב עליה. כעבור מספר שעות הגיע המפקד שלו. הוא סיפר למשפחה שהפתיעו את יגאל. בדיעבד התברר לה, שבנה וחתנה שמשרתים במשטרה, כבר עודכנו לגבי האסון, אך איש לא אמר לה דבר. באותו זמן כולם היו בבית מלבד נועם, בן הזקונים, שנמצא באנגליה במשחק כדורגל. נועם התקשר מוקדם בבוקר, ודאג כי אבא לא ענה לו. הניסיון להסתיר ממנו את המידע עד שישוב ארצה כשל, כיוון שמישהו מחברי המשפחה התקשר אליו, להביע תנחומים.
יגאל (ניסים) אילוז נולד בירושלים בשנת 1967, בן זקונים לפאני ולפליקס, אח לאתי, שלמה, רוחמה ומוטי. הוא גדל בשכונות הדרומיות של ירושלים. ילד טוב, שקט ובעל אופי נוח, שאהב את העיר ונהג לספר על האנשים הטובים, שהקיפו אותו בילדותו. בבית הספר התיכון הוא למד בפנימייה של חיל הים בעכו, אהב את המקום וצבר שם חוויות מעצבות. משם נסללה דרכו לשרות צבאי בחיל הים, בחיפה. לאחר השחרור הוא חזר לירושלים, למד ועבד תקופה קצרה כטכנאי מיזוג אוויר. יגאל השתייך למשפחה ערכית במדים. אימו ושתי אחיותיו שירתו במשטרה, ובהתאם למורשת המשפחתית, גם הוא התגייס לתפקיד שוטר סיור בירושלים.
בל"ג בעומר נדיר וגשום, הוא בילה בביתם של חברים ופגש את רוית, ששירתה בנח”ל בקיבוץ יד מרדכי ובאותה עת גרה בירושלים. רוית הביטה בו ומייד ידעה שיהיה שלה. יגאל היה בחור ביישן ורוית יזמה את הקשר. הם נפגשו מספר פעמים, הקשר התהדק במהירות ולבסוף הם התחתנו. בראשית דרכם הם גרו בירושלים. לאחר מכן עברו לאשקלון, ובשנת 1997 קבעו את ביתם באופקים, בפרויקט של כוחות הביטחון בשכונת שפירא. במרוצת השנים נולדו להם ארבעה ילדים: מתן, עדן, שילת ונועם. כראוי למשפחת שוטרים, גם ילדיו המשיכו במסורת המשפחתית: מתן הבכור משרת כבלש במשטרה, עדן שירתה במג”ב, שילת עובדת במשל"ט של כיבוי האש, ובן הזקונים נועם התגייס זמן קצר לאחר 7.10 למשמר הגבול.
לאחר המעבר לאשקלון, יגאל החל לשרת במחוז דרום כשוטר סיור, אך ביקש להתקדם וניגש למיונים המחמירים למערך החבלה. הוא עבר אותם בהצלחה וזכה לשרת כחבלן, בתפקיד ששילב יכולות מנטאליות, טכניות ופיזיות, והתאים לאופיו ולכישוריו. יגאל טיפל בזירות מורכבות של פיגועים, וראה מחזות קשים וקורעי לב. הוא חווה את כול האירועים הביטחוניים בדרום, את האינתיפאדה השנייה, את ההתנתקות וכמובן את כול סבבי הלחימה מול עזה. מטבעו היה מאד עניו וצנוע ולא הרבה לשתף את רוית בכול הקשור לעבודתו. על הסיכון בעבודתו לא סיפר. הוא חסך ממנה פרטים ודאגות, כיוון שידע שהיא מאד רגישה. לימים תכנן וניהל את בניית ביתם החדש ברמת שקד, לבדו. בית שהותאם במיוחד לאורח החיים של המשפחה, שהייתה עבורו ערך עליון. יגאל תמיד דאג שאשתו וילדיו יהיו מאושרים, שמחים ונטולי דאגות, והם קראו לו מלך הבית. ביחד הם טיפחו בית פתוח ומארח, שמהווה גם היום מוקד משיכה למשפחה ולחברים.
יגאל עשה קורסים משטרתיים מתקדמים, ובמקביל למד לתואר ראשון באוניברסיטת באר שבע. הוא מאד אהב את הארץ ושילב את אהבתו לשטח ולספורט עם אהבתו לאופניים. הוא הקים את מועדון "רוכבי הדרום" ביחד עם שותף, וסחף גם את חבריו ליחידה, לתחביב הרכיבה. במסגרת עבודתו נוצר קשר עם שוטרים בניו ג'רסי דרך הסוכנות היהודית, והיו ביניהם חילופי משלחות של רוכבי אופניים.
יגאל נערך לקראת הפרישה לגמלאות ועשה קורס של סקיפרים. השהייה באוויר הצח היטיבה איתו, ולאחר הקורס הוא למד לנהוג באוטובוס, בכוונה להסיע תיירים. במקביל נרשם להתנדב במד”א. נותרו לו חודשים ספורים לסיום השרות. הוא חלם על העשייה הענפה כאזרח, אך לא זכה להגשים. רוית חיה עם יגאל 32 שנים, עד שנגדעה אהבתם באכזריות. היום היא מרגישה שהיא חייבת ליגאל את חייה ומחויבות להנצחתו ולהנצחת סיפורי הגבורה של אופקים. היא פוגשת קבוצות רבות ומספרת להן על יגאל ועל חבריו הגיבורים, שיצאו עם אש בעיניים להילחם במחבלים, ומנעו בגופם אסון כבד יותר.
יהי זכרו ברוך.
