רוני בן אליהו ואליס, נולד באופקים וחי בה כול חייו. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.
בערב שמחת תורה חגגו רוני ומשפחתו בבית אמו אליס, בשכונת שפירא. לאחר ארוחת החג הילדים נשארו לישון בבית סבתם, ורוני ושירן רעייתו שבו לביתם במישור הגפן, רכובים על אופניים. בבוקר הופרו השקט והשלווה האופייניים לאופקים. הם התעוררו מאזעקה ומהדי פיצוצים עמומים, וכעבור זמן קצר נשמעו גם יריות. רוני התקשר לתחנת רהט בה שירת, ואמר לשירן: “מחבלים!” הוא התארגן במהירות לצאת מהבית, כשהוא חדור מטרה להילחם.
באזעקה השנייה רוני עמד בפתח ביתו, כשלראשו כובע הזיהוי של הבילוש. שירן צעקה לעברו מהממ”ד, שלא ישאיר אותה לבד. רוני לא ענה. הוא דרך את הנשק ויצא מהבית בטריקת דלת, שאינה אופיינית לו. כעבור זמן קצר שירן שמעה את קולות הקרב סמוך לביתה: צרורות של ירי, צעקות של רוני, קולות של מחבלים וזעקות מבתי השכנים. כול גופה רעד ובטנה התהפכה. בסדרת טלפונים היא עדכנה את המשפחה ואת תחנת רהט, מה התרחש. בחוץ נערך קרב ונשמעו פיצוצים וצרורות ירי רצופים. שירן סגרה את החלונות וננעלה בממ”ד חמושה בסכין. היא התפללה, שלא יפרצו לביתה מחבלים, וכול הזמן דיברה בטלפון, שמשפחתה תדע בזמן אמת אם חלילה יקרה לה משהו.
רוני חתר למגע עם המחבלים. בדרך הוא קרא לתושבים שיצאו למיגוניות, לחזור לביתם ולהסתגר בו. סמוך לבית משפחת אדרי הוא הבחין במחבלים, שלבשו מדים והתחזו לחיילים. המחבלים ירו לעברו ורוני צעק שהוא שוטר. מבית משפחת ביליה האירוע נראה כירי דו צדדי. במהלך חילופי האש רוני נהרג.
רפי, אחיו של רוני המשרת כקצין משטרה, נסע במהירות מבאר שבע לאופקים, ישירות לזירת הקרב. ברחוב התמר היו פזורות גופות מדממות ובבית משפחת אדרי התבצרו המחבלים. לפתע רפי ראה את נעליו של רוני. השוטרים בשטח חיפו עליו והוא הצליח להגיע לאחיו ולזהות אותו בוודאות. האובדן הפך למוחשי ורפי השתולל וזעק. התקשה לעכל את שראו עיניו. מזירת הקרב הוא נסע ישירות לאימו, לבשר לה על האובדן. לאחר מכן שב לשכונה, חילץ את שירן מהתופת ובישר לה על האסון. שירן שמעה שאהובה נהרג וחשה שאיבדה את הטעם לחייה. היא נפלה על הרצפה. רפי הוציא אותה מביתה ולקח אותה לבשר לילדים את הנורא מכול. בדרך הם ראו את הרכבים ואת התחמושת של המחבלים ונחרדו. שירן אמרה לילדיה, שאבא נתקל במחבלים, נפצע וצריך להתפלל עבורו. רק כעבור כשעה הצליחה להגיד שאבא לא יחזור.
רוני בן אליהו ואליס ואחיהם של: כוכי, ענת, סוניה ורפי, היה ילד אהוב וחברותי. הוא למד בבית הספר היסודי הגבעה ובתיכון המקיף באופקים. הוריו חינכו את ילדיהם לערכים ולאהבת הארץ. אמו הייתה טבחית במשטרה, ואחיו השוטר רפי, היה עבורו דמות מופת. רוני סיים את לימודיו והתגייס כלוחם להנדסה קרבית. במהלך השרות, חבריו נהרגו בתקרית בציר פילדלפי, והוא זחל בחול וחיפש אחר שרידיהם. האסון נחקק בליבו.
לאחר הצבא רוני התגייס לשב’’ס, לתפקיד סוהר בכלא אשל, והתקדם ליחידה מיוחדת. במקביל ניגש למיונים למשטרה, והגשים חלום כשהתגייס לתפקיד בלש בתחנת רהט. כשוטר השקיע את כול כולו בעבודה, התקדם ושובץ לצוות מצומצם, שעסק במודיעין. רוני הכיר היטב את המנטאליות הערבית ולמד את רהט, כאילו הייתה ביתו. הוא אהב את השרות ואת חבריו ליחידה, שהיו עבורו כמו משפחה.
כשותפה לחיים בחר בשירן. הוא הבחין בה לראשונה, כשהגיעה לניחום אבלים, בשבעה על סבתו מצד אימו. הצעירה בת ה 21- כבשה את ליבו והוא יזם את הקשר. כבר בפגישתם הראשונה, שירן חשה שרוני יהיה בעלה. לימים נהגה לומר, שסבתו האהובה לא הספיקה לעלות לשמים וכבר יזמה את השידוך. כעבור כשנתיים וחצי, שירן סיימה את לימודיה והם התחתנו. נולדו להם שלושה ילדים: ליאור, מאיה ואליאל. רוני היה איש משפחה למופת, שתמיד שאף להעניק אושר לשירן ולילדים. שניהם השלימו זה את זו. שירן הייתה שרת הפנים, האחראית על הפעילות בבית ועל הצד הדידקטי. היא דאגה לבתי הספר, לחוברות הפעלה למשחקים ולחוגים. רוני היה שר החוץ. הוא אהב לצאת עם הילדים, יזם טיולים משפחתיים, רכיבה על אופניים, בילוי בגני שעשועים ושחיה בבריכה הביתית.
רוני חי חיים מאוד אינטנסיביים ואף פעם לא נח. העבודה בבילוש רהט הייתה מלאת אתגרים ואדרנלין, ולעיתים כששב הביתה מהעבודה, הודה לאל שהוא עדיין חי. שירן ביקשה שלא יגיד זאת, כי בליבה קינן חשש לחייו ודבריו הלחיצו אותה. רוני היה איש של עשייה, אך כאשר שב הביתה, ידע להפריד בין העבודה לבין המשפחה. מילדות הוא אהב את הים והדגים, בזכות אביו, שלקח אותו לדוג בים. רוני טיפח בביתו אקווריום גדול ומרשים של מים מלוחים עם אלמוגים ודגים יפים. כשרוני חזר הביתה מהעבודה הוא התיישב עם כוס קפה מול האקווריום, צפה בדגים ונרגע. זו הייתה האתנחתא בין הסערה שבחוץ לבין הרוגע שבפנים.
בבוקר שמחת תורה רוני שמע שיש מחבלים בשכונת מגוריו. הוא הבין שלצאת החוצה זאת סכנת נפשות, אך לא היסס לרגע. הוא בחר לצאת ולהילחם, הציל חיים ושילם את המחיר היקר מכול. לימים אמרה אלמנתו שירן: ‘’חשוב לי להגיד שרוני היה בעל נדיר. אני באמת זכיתי בו. אני לא מתחרטת על יום אחד בחיים שלי איתו. שאלו אותי: ‘מה אם היו אומרים לך שיהיו לך 13 שנות חיי נישואין נהדרים עם רוני או בעל אחר שתזדקני איתו?’ לא הייתי משנה דבר. זכיתי. אני גאה בו. תמיד ידעתי שרוני גיבור. אני יודעת עם מי התחתנתי, ועכשיו כולם יודעים שרוני גיבור. אני חושבת שאם רוני היה כאן והיו שואלים אותו: ‘איך אתה רוצה למות?’ הוא היה משיב בפשטות: ‘ככה, כגיבור. להציל חיים ואז למות.’ הוא באמת בחר בזה, ולהישאר בבית לא הייתה אופציה עבורו. כששואלים אותי: ‘איך לא תפסת אותו ואיך לא עצרת אותו?’ אני משיבה: ‘איך לא אתן לו לצאת?’ עד היום זה קשה לעיכול. אני גאה בו. אני אלמנה, אבל אלמנה גאה.’’
שירן מדגישה, שבזכות רוני היא חיה וכך גם לגבי הגיבורים האחרים. היא מעבירה לילדיה מסר, שהם שמורים. אבא שומר עליהם מלמעלה ואימא שומרת עליהם מלמטה. לצד המורשת והרוח האיתנה, חסרים לה ולילדים החיבוק והמגע. בתוך כול הקושי יש גם הרבה טוב. הבת מאיה חגגה בת מצווה והשתתפה בטקס הדלקת המשואות. שירן וילדיה ממשיכים בדרכו של רוני, הם ימשיכו לשאוף לטוב ולאהבת חינם, שהייתה עבורו דרך חיים, ורוני ימשיך להיות נוכח בחייהם.
יהי זכרו ברוך.
