איגור בן פירה ודוד נולד בעיר מוזיר בבלארוס. הוא נרצח בטבח הגמלאים, שהותקפו בשדרות בדרכם לים המלח.
בבוקר שמחת תורה יצא איגור בהסעה מאורגנת לטיול לים המלח. בדרך כלל הוא נסע לשם לסירוגין שבת כן ושבת לא. בשבת של סוכות הוא היה בים המלח, אך כשנודע לו שהתארגנה נסיעה נוספת בשמחת תורה, הוא חרג מהרגלו וניצל את ההזדמנות לעוד ביקור בים שכה אהב. מזג האוויר היה נעים וההסעה יצאה מאופקים לנתיבות ולשדרות, לאסוף נוסעים נוספים בדרכם לחופשה. תכניתם השתבשה עקב תקר בצמיג, בשדרות. הנוסעים ירדו מהרכב והמתינו בתחנת אוטובוס צמודה למיגונית, שהנהג יחליף את הצמיג. בשעה זו פתחו מחבלי החמאס במתקפת טילים על ישראל. המיגונית לא נפתחה ומחבלים שפלשו לשדרות, זיהו אותם. גורלם נחרץ.
באותה שעה אלכס, בנו של איגור, התעורר מהאזעקות והלך עם משפחתו לממ”ד בביתם. רצף האזעקות הטריד אותו אך בחדשות לא נאמר דבר. הוא ניסה להתקשר לאביו, שגר במתחם ליד בית האבות באופקים, אך איגור לא ענה. בסביבות שעה 8:30 התקשרה אליו העובדת הסוציאלית של המתחם ועדכנה אותו שאביו יצא לטיול לים המלח ואינו עונה בטלפון. כעבור שעה נוספת היא התקשרה והודיעה לו שאיגור היה באוטובוס שעצר בשדרות, וכול נוסעיו מנותקי קשר.
עוד שעה חלפה ושוב התקשרה העו”סית לעדכון שבעל חברת ההסעות דיבר עם הנהג והיו יריות ליד האוטובוס. אלכס חיפש את אביו והתקשר לבתי חולים. כשענו לו במוקד של ברזילי התברר שאביו לא נמצא שם וזה נתן לו תקווה. אולי הנהג התבלבל? הוא המשיך לנסות ולברר טלפונית היכן אביו אך איש לא ענה לו. הכול קרס.
בינתיים התפרסמו תמונות של האוטובוס עם האנשים שנרצחו ליד התחנה, אך הוא לא זיהה שם את אביו. בערב הוא ניגש לתחנת המשטרה והגיש עדות שאיגור נעדר. החוקר התאמץ ואיתר את בעל חברת ההסעות ואת הנהג. כשהחוקר קרא לנהג שריף, אלכס ראה בתמונה מזירת האירוע את הכיתוב “מסיעי שריף” וזיהה את מס’ הרכב. באותו רגע אבדה תקוותו. הוא הבין שאביו היה שם.
אלכס נשלח ללהב 433 לתת דגימת די.אן.אי. המתין לתורו שעות ארוכות וראה מחזות קורעי לב. רק בבוקר יום ראשון הוא שב לביתו והמתין לבשורה, שהגיעה ביום שלישי בבוקר. אלכס נקרא לזהות את אביו בבית העלמין באופקים. הוא נסע מראשון לציון לאופקים, בשעה שכול הדרכים נחסמו מחשש למחבלים, ועבר מחסום אחר מחסום. במקביל הגיעו שוטרים לביתו לבשר שאביו נפטר. הם התקשרו אליו ביחד עם אשתו. כשהגיע לבית העלמין ראה אוהלים ששמו בהם גופות, שוטרים רבים ומשמר כבוד. נציג זק”א הזמין אותו לוודא כי מדובר באביו, והוא זיהה אותו ונחרד מהתובנה, כי 13 נוסעי האוטובוס נרצחו בירי מטווח אפס וגופותיהם המדממות נותרו בשטח שעות ארוכות ולא נשמרו בקירור.
אלכס התבקש להתארגן ללוויה תוך חצי שעה, וביקש שימתינו שעה לפני הקבורה. סביבו לוויה רדפה לוויה והוא הזמין את אימא שלו שגרה בקרבת מקום. הם ארגנו מניין מקרב הנוכחים ומייד כשהחלה הלוויה ונאמר קדיש, הונחה גופה חדשה לזיהוי ועוד משפחה הצטרפה לעצב שאין לו סוף. בתום הלוויה אלכס חש הקלה שזה נגמר. שיש וודאות ואביו הגיע למנוחה. מבית העלמין הם הלכו לשבת שבעה בבית אמו, ובערב התקשרה עובדת סוציאלית מאופקים והודיעה לו שאביו נרצח. זו הייתה שיחה שלישית באותו היום בה בישרו לו על מות אביו.
איגור היה בן להורים ניצולי שואה, בן שלישי מתוך ארבעה. בעיר הולדתו מוזיר חיה קהילה יהודית, שמרבית חבריה נרצחו ע”י הנאצים בשנים 1941-1942 . איגור נולד חמש שנים אחרי המלחמה. הוא גדל ללא אב במשפחה קשת יום, ונשלח לפנימייה בגיל צעיר. הוא מיעט לספר על זיכרונותיו מילדותו. בתום לימודיו התגייס לצבא כמפעיל טילים ולמד מסגרות. לאחר השחרור שב למוזיר ועבד כמסגר בבית זיקוק ענק, שהעסיק כשליש מתושבי העיר. כול חייו היה עובד כפיים.
בשנת 1973 הוא התחתן עם בלה. כעבור שנה נולד בנם הבכור ויקטור, בשנת 1976 נולד בנם אלכס ובשלהי 1978 נולדה בת הזקונים ילנה. איגור דאג לפרנסת המשפחה ועבד במשמרות ממושכות. כשחזר ממשמרת לילה נשמר השקט בבית, שיוכל לנוח ולצבור כוחות. בשנות ה 80 נוצר מחסור במוצרי יסוד במדינה. הבגדים עברו בין הילדים, ואיגור הביא מהמפעל גלילי נייר להדפסה, כאטרקציה ומשחק לילדיו. הם חיו בצניעות מבחינה חומרית אך איגור הקפיד להעניק להם עושר תרבותי. בני המשפחה נסעו לטיולים למינסק ולחצי האי קרים, הלכו לדוג והצטרפו לאירועים חגיגיים בעירם. בקיץ הם נסעו עם חברים ללון בחוץ על גדת נהר, ובזיכרונו של אלכס נצרב טיול משפחתי משמעותי, כשנסע ברכבת עם אביו ואחותו לטייל במוסקבה שנמשך שבוע ובמהלכו הם התארחו בבית דודתם, אחותו של איגור.
הילדים קיבלו חינוך סובייטי ולמדו בבתי ספר מעורבים. הוריהם לא סיפרו לאלכס שהם יהודים, אך הוא גילה זאת לבדו. בתחילת שנות ה 90 נפתחו שערי בריה”מ, ולעירם באו שליחי הסוכנות והג’וינט. בבית הכנסת נערכו מפגשים חברתיים ואנשי הקהילה היהודית שמחו להיפגש, בלי קשר לדת ובלי להתפלל. בקיץ השליחים עשו קייטנות חינם, שהקלו על ההורים וחיברו את הילדים לשורשים. בהשפעתן הילדים נעשו ציונים ועלו ארצה בזה אחר זה. ההורים חששו מפני המעבר לארץ זרה. הם ביקרו בישראל פעם אחת ולבסוף עלו ארצה ב 1997. הם באו ישירות לאופקים, שבה גר אביה של בלה, שעלה לפניהם. לאחר כחצי שנה הם קנו דירה קטנה בבאר שבע.
בלה עבדה כצבעית ואיגור עבד בעבודות שונות בעוף הנגב, בבתי האריזה וגם כמאבטח. בני דורם חונכו שכול עבודה מכבדת את בעליה, ושניהם היו אנשי כפיים ששאפו והצליחו לתת לילדיהם עתיד יותר טוב. באותה עת הם הסתדרו מבחינה כלכלית אך התקשו ללמוד עברית. לימים איגור התגרש מרעייתו והיא עברה לטפל באביה באופקים. איגור ניסה את מזלו בתל אביב אך לבסוף עבר לגור סמוך למשפחתו באופקים. הוא עבר תאונה, כאשר ניסה לתקן חבלי כביסה ונפל מקומה שלישית לקרקע. חייו ניצלו בנס ולאחר חצי שנה בשיקום הוא חזר ללכת. בנו אלכס עזר לו כמיטב יכולתו ואיגור השתקם, חזר לאופקים והגיע לאירועים משפחתיים. איגור מאוד אהב לטייל, ונהנה במיוחד להגיע לאשקלון או לים המלח. גם ביומו האחרון הוא היה בדרכו לים שכה אהב, אך לא זכה להגיע.
יהי זכרו ברוך.
