ישראל בן אישיטו (יִשְי) וניגוסה צ’אנה נולד באופקים. הוא נהרג כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.
ביום שישי, ערב שמחת תורה, בילה ישראל עם חברתו שחף ואחותו אביבה במועדון “הפורום” בבאר שבע, לקראת יום הולדתו ה 30. השמחה הייתה כפולה כיוון שבשבת הצטלבו תאריך הולדתו העברי ותאריך הולדתו הלועזי, והם ציפו לחג שמח במיוחד. השכם בבוקר ישראל ושחף שבו לביתו ברחוב הכרמים, והוציאו את הכלב מארלי לטיול. כשהגיעו לפארק הצופה מערבה החלו להישמע פיצוצים עזים ואחריהם אזעקה רדפה אזעקה. שחף נבהלה וישראל גונן עליה, הם החלו ללכת לכיוון הבית ובזמן האזעקות המתינו במקלט שכונתי.
כשהגיעו לביתו נשמעו יריות מהרחוב הסמוך. ישראל, שהיה לוחם בגבעתי ועבד כמאבטח, החליט שעליו לצאת ולהגן על משפחתו ועל שכניו. הוא נטל את נשקו וכובע זיהוי ומיהר לעבר קולות הירי, מבלי להסס לרגע. אימו וחברתו ניסו לעצור בעדו אך ללא הועיל. ישראל הסתער לכיוון המחבלים חמוש באקדח ובמחסנית אחת בלבד, כשלרגליו כפכפים. שעות ארוכות הדהדו קולות הקרב בשכונה. צרורות מנשק אוטומטי, פיצוצי רימונים וירי טילי אר.פי.ג’י נענו ביריות אקדח. בבית משפחת צ’אנה התפללו שישראל ישוב הביתה בשלום, אך הוא לא ענה להודעות שנשלחו לטלפון הנייד, והחששות הלכו והתרבו. המתנות שהכינו עבורו לחגיגת יום ההולדת נותרו ארוזות, השעות חלפו והפחד חלחל ללבבות. קרוביו חיפשו אחריו בסורוקה אך הוא לא נמצא בין הפצועים.
ביום ראשון יצאו אחותו, חברתו וחבר נוסף לחפש אותו בשכונה. במורד הרחוב זיהתה שחף את הכפכף של ישראל בתוך שלולית דם. שלושתם נבהלו וצעקו ואחת השכנות ניגשה אליהם. היא זיהתה את ישראל בתמונה, שהראו לה, וסיפרה להם על רגעיו האחרונים. בשעה שמרבית התושבים התבצרו חסרי אונים בבתיהם ובמיגוניות, ישראל זיהה את המחבלים וירה לעברם. הוא הרג מחבל שניסה לפרוץ לבית ובמקביל הזהיר את שכניו שיכנסו למחסה. הוא הצליח למשוך את תשומת ליבם של המחבלים וניהל איתם קרב יריות נועז עד שנפגע ונהרג. חלפו ימים ארוכים כנצח, עד שגופתו זוהתה במחנה שורה והובאה למנוחת עולמים באופקים.
ישראל נולד באופקים ביום שמחת תורה בתאריך 7.10.93 בדיוק 30 שנים לפני היום בו נהרג. הוריו עלו מאתיופיה בשנת 1991 ונשלחו מהמטוס ישירות למרכז הקליטה בצוחר. הם גרו בקרוון במשך כשנה, לצד רבים מבני העדה שעלו ארצה באותה עת. אחיו הבכור אברהם נולד בצוחר וכעבור זמן קצר המשפחה עברה לאופקים לבית ברחוב הכרמים, שבו משפחתו גרה ביום האירוע.
יִשְי גידלה לבדה ארבעה ילדים: אברהם, ישראל, אביבה ונדב, ובמקביל למדה בכוחות עצמה עברית. ילדיה גדלו כישראלים מבטן ומלידה ודיברו תמיד בעברית. היא חינכה אותם לערכים, לא להיות מפונקים, להודות על מה שיש, לעזור איש לאחיו ולתת כבוד לאימא. ישראל גדל בבית עטוף באהבה ובגיל שלוש הלך לגן. לאחר מכן למד בבית הספר “מורשת ישורון” ומשם עבר לישיבה ולתיכון מקיף דתי בו השלים את לימודיו. הוא היה ילד חכם שאהב לעזור ולתת וגדל להיות אדם של נתינה. חגיגת בר המצווה של ישראל נערכה בחג שמחת תורה ואימו פנתה לחברת ילדות, וביקשה ממנה עוגה מיוחדת לבר המצווה של הילד. המשימה הוטלה על שכנה בשם רינה, שהכינה עבורו עוגה בלתי נשכחת, בצורת ספר תורה.
ישראל התגייס לצבא כלוחם בחטיבת גבעתי. בתחילת שרותו הוא התקשה בטירונות וחשב לעזוב, אך אמו עמדה לצידו, חיזקה את רוחו ועודדה אותו לא לוותר. ישראל השקיע את כל יכולותיו ועד מהרה מאמציו נשאו פרי. הוא זכה להיות חייל מצטיין. לאחר השחרור ישראל עשה טיול אחרי צבא במספר מדינות, ביניהן תאילנד. הוא היה אדם חרוץ, עבד כמאבטח במספר מקומות ותמיד דאג לאימו ועזר לה בפרנסה. המשפחה הייתה חשובה לו ובכל יום שישי ישראל, אחיו ואחותו הקפידו להיפגש בבית ילדותם, לכבד את אימם, לשוחח ולשמור על קשר הדוק. בשנתיים האחרונות לחייו ישראל זכה באהבה גדולה עם חברתו שחף. היו לו חלומות רבים שלא הספיק להגשים, הוא דיבר עם אמו על טיול שורשים לאתיופיה, היה ספר וחשב ללמוד, להתקדם ולפתוח מספרה.
חלומותיו נגדעו ביום הולדתו ה 30 . באותו היום שוב הצטלבו תאריכי יום ההולדת העברי והלועזי, העוגה המתינה במקרר והבלונים בחדר של אחותו. המשפחה תכננה לחגוג בשבת אך לא זכתה. ישראל לא חשב על עצמו ברגעיו האחרונים. הוא הסתער קדימה מבלי להביט לאחור. הוא נלחם במחבלים וזכה להציל אישית תושבים רבים. הוא הציל גם את חייה של רינה, שהכינה עבורו את עוגת בר המצווה 17 שנים קודם לכן. רק לאחר מעשה נודע לאמו, כי רינה היא שהכינה את העוגה וחייה ניצלו בזכות ישראל. אימו יִשְי מתגעגעת לבנה אך מאוד גאה בו: “קשה לאבד ילד, אבל הוא לא סתם נהרג. זו גאווה. ישראל גיבור של אימא. הבן שלי צדיק. אני אומרת לקב”ה תודה רבה. אתה נתת לי, שיהיה לי בגן עדן, ישמור אותנו מלמעלה.”
יהי זכרו ברוך.
