לודמילה (לודה) פורמן בת סופה ואלכס נולדה בסוף מלחמת העולם השנייה בכפר קטן באוקראינה. היא נרצחה בטבח הגמלאים שהותקפו בשדרות בדרכם לים המלח.
השכם בבוקר שמחת תורה לודה קמה והתארגנה לקראת הנסיעה לים המלח. לאורך שנים היא נהנתה מהבילוי במקום שהיטיב עם בריאותה, והנסיעה עם חבריה הגמלאים הייתה עבורה דבר שבשגרה. רגע לפני שיצאה לדרכה, שבה לבית נכדתה האהובה אווה והן נפרדו לשלום. בזיכרונה של אווה נחרטה דמותה של סבתה, שלבשה שמלה של ים המלח. לודה וחבריה נסעו במיניבוס, שאסף אנשים נוספים בנתיבות והמשיך לאיסוף בשדרות. רכב ההסעות נעצר עקב תקר בגלגל, סמוך לתחנת אוטובוס ולמיגונית. כשהחל מטח הטילים ונשמעו האזעקות המיגונית לא נפתחה. הם נותרו חסרי אונים. טרף קל למחבלי החמאס שפלשו לרחובות העיר על גבי טנדרים לבנים.
משפחתה של לודה התקשרה אליה כשהחלו האזעקות באופקים אך היא כבר לא ענתה. הם קיוו שאין קליטה, שהגמלאים במקלט, שזאת רק בעיית תקשורת. הזמן חלף ולודה לא ענתה ודאגתם הלכה וגברה. הנכדה אווה התחילה לעשות תחקיר בטלגרם ולברר מה מתרחש בשטח. היא עקבה אחרי משפיעני רשת, שהעלו תמונות מאתרי האסון בעוטף, ובשעות הערב זיהתה אדם שקשור להסעה. היא התקשרה לברר אם יש לו עוד מידע וכך צורפה המשפחה לקבוצת ווטסאפ של משפחות הגמלאים שנסעו לים המלח. בקבוצה הם ראו את התמונות המחרידות של הטבח בשדרות, ואווה מיד זיהתה את השמלה שלודה לבשה בבוקר.
הם הבינו. בני המשפחה עשו כול מאמץ על מנת לאתר את לודה, אך במוקד המשטרה איש לא ענה להם ובשטח שרר כאוס גדול. כאשר הבת טשה ובעלה אלכס נסעו למסור דגימת די.אן.אי למטרת זיהוי, הנכדות נשארו לבדן בבית. הן נעלו את הדלתות וחשו פחד גדול. ימים של חוסר ודאות חלפו עד לזיהוי גופתה של לודה והתמשכו כמו נצח. רק ביום רביעי באו לבשר למשפחה שלודה זוהתה. למחרת היא הובאה למנוחת עולם, בבית העלמין של אופקים.
לודה בת סופה ואלכס הייתה בת למשפחה שבה ארבעה ילדים, אח גדול ושניים קטנים. היא גדלה בישוב חקלאי קטן באוקראינה, בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. באותה עת היה מחסור ולא היה אוכל בביתה. בגיל 12 היא התחילה לעבוד על מנת לסייע להוריה ובמקביל למדה. בכפר ילדותה הכירה את אוון שגדל לצידה, והם התחתנו ועברו לעיר סימפרופול, בשאיפה לעתיד יותר טוב. בסימפרופול לודה הגשימה חלום ולמדה להיות תופרת. לאחר השלמת הלימודים, היא החלה לעבוד כאחראית על מתפרה וניהלה קבוצה של תופרות. חלק מעבודתה היה תכנון ועיצוב בגדים בהתאמה אישית. היא ציירה הדמיות של הבגדים באופן ידני, קיבלה אישור ממזמיני העבודה ותפרה בגדים בהתאמה אישית. לודה המשיכה לעבוד כתופרת אומנית עד אחרון ימיה ומעולם לא נעזרה בהדמיות ממוחשבות. חוברת הסקיצות שלה נשארה למשפחתה כמזכרת.
בשנת 1970 נולדה ביתה הבכורה סבטלנה, ובשנת 1976 נולדה הבת הצעירה נטשה, טשה. לודה טיפלה בבנותיה במסירות ועבדה כול יום מהבוקר עד שש בערב, שנה אחר שנה. כשנטשה גדלה היא הכירה את אלכס, שהיה מעט מבוגר ממנה והיה אהבתה הראשונה. לודה דאגה לביתה הקטנה, ובאה אליו הביתה להכיר ולבחון אותו. אלכס ענה לשאלותיה לשביעות רצונה, היא התרשמה ממנו לטובה והודיעה לזוג המאושר, שהיא מאשרת את הקשר ביניהם, וממנה את אלכס כאחראי על הבת. מאז ועד ליומה האחרון, נוצר קשר של הערכה הדדית וחברות מיוחדת במינה בינה לבין אלכס.
אלכס וטשה עלו ארצה בשנת 1996 והתחתנו. בהתחלה הם גרו בבאר שבע ולאחר מכן קבעו את ביתם באופקים. לודה ביקרה אותם וכעבור כשנתיים החליטה לעלות. היא הגיעה ישירות לאופקים וגרה ביחד עם הזוג הצעיר עד יומה האחרון. טשה הפכה לאמא בגיל 20 וסבתא לודה לימדה אותה את רזי האימהות. היא הייתה שותפה פעילה בגידול שלושת נכדיה: בן ושתי בנות. באופייה הייתה מאוד חברותית ופתוחה, וחודשיים לאחר עלייתה כבר באו לבקר אותה חברות חדשות.
לודה המשיכה לעבוד כתופרת. בהתחלה עבדה בבאר שבע, וכשיצאה לפנסיה עבדה מהבית, בעיקר בתיקונים. טוב ליבה לא הניח לה לקחת כסף מחיילים, ועל דברים קטנים היא לא לקחה כסף, בטענה שעושה לה רע לקחת כסף מאנשים. לאחר שעלתה היא למדה עברית, ידעה לנהל שיחה ויצרה חברויות עם נשים ישראליות. היא למדה באופן עצמאי בעזרת ספר שיחון, נעזרה בנכדותיה כשלא הבינה מילים מסוימות, והחזיקה מחברת בה כתבה מילים חדשות. לודה הייתה עמוד התווך של המשפחה. היא אהבה לבשל אוכל מסורתי מיוחד, והרגילה את כולם לחזור הביתה לארוחה של אוכל טרי וחם. היא נהנתה מכול מה שקשור למשפחה ואהבה לנקות, לבשל, ולדאוג לבית. ביחד עם אלכס היא חלקה אהבה לגינון ולטיפול בגינה שטיפחו במרפסת, בביתם החדש. בזכות אופייה המיוחד לודה הסתדרה עם כולם והשכינה שלום. רוחה הייתה צעירה ואורח חייה היה בריא ועתיר ספורט ותנועה. בבקרים היא לקחה את השטיח והניחה אותו מול הטלוויזיה, להתעמלות הבוקר. לאחר מכן נסעה לקאונטרי לשחות בבריכה, ושבה הביתה מלאת אנרגיה לניקיונות ולבישולים. גם בערב היא אהבה להתעמל, ומפעם לפעם הצטרפה אליה נכדתה אווה להליכות ולתרגילי ההתעמלות. שום קושי לא עצר בעדה, וכשהיה סוער בחוץ לודה הלכה הלוך ושוב במסדרון והאזינה לסיפורי אימה ברוסית, ביוטיוב. גם בזמן הקורונה כשהוטלו מגבלות תנועה, היא עשתה הליכות בחצר הוילה בה גרו. התנועה הייתה עבורה דרך חיים. לודה אהבה לטוס לחו”ל עם חברות. היא נהגה לבקר את משפחתה באוקראינה עד שפרצה המלחמה, וכאשר טסה לרוסיה לחודש בני הבית התגעגעו והתקשו לתפקד בלעדיה. לעומת זאת, כשההורים טסו והיא נשארה עם הנכדים ועם גור כלבים מגודל בשם בוצ’, זו הייתה חגיגה לכולם. היא אהבה טיולים מאורגנים ונהנתה לפגוש אנשים חדשים וליצור חברויות. בטיולים בארץ כול בני המשפחה טיילו ביחד, לודה בילתה באילת עם הנכדים וטיילה איתם גם ליד אופקים במסלולי דרום אדום.
לודה אהבה במיוחד את הנסיעות המאורגנות לים המלח, בהן נסעה עם חבריה וחברותיה. הם יצאו מוקדם מאופקים, נהנו מהים וממזג האוויר הנעים וחזרו הביתה בצהריים. השחייה בים המלח היטיבה עם בריאותה והיא מעולם לא ויתרה על הבילוי. בחגים ובימי שישי לודה ומשפחתה אהבו לשבת לאכול ביחד ולעשות שמח. נוכחותה יצרה אווירה כיפית וצעירה, היא אהבה לשתות עימם סנגריה ולזרוע אופטימיות. ביומה האחרון נהנתה מארוחת החג המשפחתית ובבוקר נסעה למקום שכה אהבה, ים המלח. תנועתה המתמדת נעצרה בכדורי המרצחים.
יהי זכרה ברוך.
