ולדימיר בן נינה ואלכסנדר נולד בעיר ז'פוריז'יה שבאוקריאנה. הוא נרצח בטבח הגמלאים שהותקפו בשדרות בדרכם לים המלח.
סופיה בת רוזה וסרגיי, נולדה בעיר ז'פוריז'יה שבאוקריאנה. היא נרצחה בטבח הגמלאים שהותקפו בשדרות בדרכם לים המלח.
ולדימיר וסופיה
בבוקר שמחת תורה יצאו ולדימיר וסופיה מביתם בשכונת מישור הגפן, ועלו להסעה מאורגנת בדרכם ליום נופש בים המלח. רכב ההסעות הספיק לאסוף בנחת קבוצת גמלאים מאופקים ומנתיבות, והמשיך בדרכו לאסוף את חבריהם בשדרות. כשהגיע לרחוב יצחק שמיר, סמוך לספריה העירונית בשדרות, נאלץ הנהג לעצור עקב תקר בצמיג. הנוסעים המתינו סמוך לתחנת אוטובוס ומיגונית נעולה. במפתיע החל רצף אזעקות אינסופי, וחברי הקבוצה המבוהלים ניסו להסתתר מפני הטילים, אך המיגונית לא נפתחה והם נותרו חשופים וחסרי אונים בשטח. כשהגיעו מחבלי החמאס בטנדרים עמוסי תחמושת, הם היוו טרף קל עבורם. 13 גמלאים נרצחו במקום. איש מלבד הנהג לא נותר בחיים.
באותה שעה בתם טניה ובני משפחתה היו בנופש בחוף הכנרת. הם התעוררו מרצף של התראות בטלפונים הניידים וכך למדו על מתקפת הטילים. בשעה 7:01 נרשמה בנייד של טניה שיחה נכנסת מאימא סופיה, אך היא לא הצליחה לענות לה, כי הסוללה שבקה והטלפון נלקח לטעינה. ברגע שהתאפשר לה, טניה ניסתה להתקשר אליה וגם לאביה ולדימיר, ללא הועיל. טניה ובעלה היו בטוחים שהוריה במיגונית השכונתית. היא התקשרה למוקד העירוני של אופקים והם המליצו לה לא לחזור לעיר. הפחד החל לחלחל. בניסיון לאתר את הוריה היא התקשרה לשכנים. אלכסנדר השכן מהבית הצמוד נשמע בטראומה. הוא סיפר שיש ברחוב מחבלים חמושים שיורים ושחלונות ביתו התנפצו לאחר שנורה לעברם צרור כדורים. הוא אמר שולדימיר וסופיה נסעו לים המלח, אבל המידע הזה נבלע בתוך הסיפור הבלתי נתפס על מה שהתרחש בשכונה. בשיחה עם שכנה נוספת, שביתה צמוד לביתם, התברר שגם שם היה ירי מסיבי ורכבם של אורחיה נוקב בכדורים. טניה חששה שהוריה נפגעו והם לבדם בביתם. כשהגיעו כוחות הביטחון לרחוב, היא ביקשה מהשכנה לבקש מחייל מפיקוד העורף, שיסרוק את ביתם. הבדיקה העלתה שהבית ריק ואין עליו סימני ירי. ברחוב היו מוטלות גופות והוריה עדיין לא היו זמינים.
משפחתה של טניה נסעה דרומה ובמהלך הנסיעה היא התקשרה למוקדים שונים, לבתי חולים, לשכנים ולחברים בניסיון לאתר את הוריה. לקראת ערב ביתה דיברה עם חברתה מהכיתה, שסיפרה על דודה שלה שנעדרה לאחר שיצאה בהסעה לנופש בים המלח, וטניה נזכרה בדברי השכן שאמר כי הוריה נסעו לים המלח. הזוג פופוב נסע לים המלח בהסעה מאורגנת כדבר שבשגרה, ובעזרת הבת היא החלה לברר אודות הכיוון החדש. בשעה שמונה בערב נאמר לה, שכול נוסעי ההסעה נרצחו בשדרות. היא הוזהרה מפני המראה המחריד ולאחר מכן נשלחו אליה תמונות מזירת הטבח. טניה נחרדה לזהות את גופות הוריה ולדימיר וסופיה, לצד חבריהם.
חלק מילדי הגמלאים, שהיו בהסעה לים המלח ונורו בשדרות, פתחו קבוצת ווטסאפ, שדרכה הגיעה שמועה שאולי יש ניצולים. טניה אחזה בתקווה הקלושה והמשיכה להתקשר ולנסות לברר מה עלה בגורל הוריה. לבסוף הסבירו לה, שמי שנהרג לא הגיע לבית חולים ועליה להמתין להודעה. הכאוס הלך והתעצם. כול גורם הפנה לגורם אחר וטניה העבירה למשטרה את המידע שגילתה, בתקווה לקדם את איתור הוריה. היא יצרה קשר עם האמרגן של הקבוצה והתברר לה שהנהג ניצל. לדבריו נפלה עליו אישה מלאה וכשהמחבלים באו לעשות וידוא הריגה, הוא ניצל בזכותה. טניה חשבה שאולי זו הייתה אימה.
טניה, בעלה ושתי בנותיהם התארחו בבית הוריו בדימונה, והמתינו לבשורות הקשות. בעשירי לאוקטובר ביום שלישי התקשר אליה חיים, מנהל בית העלמין באופקים. הוא הודיע שהגופה של אביה ולדימיר בדרך למקום. המשפחה התארגנה בתוך שעתיים לעריכת מסע הלוויה. כיוון שעדיין היה ירי טילים וסכנה גדולה בדרכים, הוחלט שהנכדות יישארו בבית הסבים בדימונה ועל מנת לא לסכן איש, לא הזמינו קרובים נוספים לאירוע. משפחתו של בעלה הציעה, שהם יסעו לאופקים ללוויה ויחזרו לשבת שבעה בדימונה, וכך היה.
הם נסעו לבית העלמין, אספו מניין מלוויות של נרצחים אחרים וליוו את ולדימיר בזריזות בדרכו האחרונה. השבעה נערכה בדימונה ושבוע לאחר מכן שוב התקשר חיים מבית העלמין והודיע: “הגופה של אימא בדרך, תבואי.” בהתראה קצרה מאוד הגיעו קרובים מעטים, שכנים וחברים מהעבודה של טניה, והיה אירוע קצת יותר מכובד. שוב הנכדות נשארו בדימונה ושם נערכה השבעה.
סופיה
7.10.2023 – 31.3.1955
סופיה, שקרוביה קראו לה סוניה, הייתה בת יחידה. היא גדלה כבת תפנוקים אהובה וזכתה לילדות מאושרת. בבניין בו גדלה גרה דודה מבוגרת שלימדה את ילדי השכנים לסרוג. מאז ואילך הסריגה הפכה עבורה לתחביב מהנה בו עסקה עד יומה האחרון. בהיותה בת 19 הוריה נפטרו ממחלת הסרטן בזה אחר זה, והאחים והאחיות של אימה דאגו לה, שלא תחוש בודדה. סוניה למדה והתקדמה בחיים והפכה לאישה חזקה וחרוצה. היא הייתה מהנדסת בניין במפעל ענק, שנקרא מפעל 77 והיה מקור גאווה לבריה”מ. היא עבדה כמנהלת עבודה באתרים שונים של המפעל, ושם הכירה את בעלה ולדימיר, שעבד במחלקת תובלה/ הסעות כמכונאי רכב ואחראי על צי גדול של כלי תחבורה.
ולדימיר
7.10.2023 – 1.3.1949
ולדימיר נולד וגדל בעיר תעשייתית מפותחת, שנחצתה על ידי נהר הדנייפר. בזכות הקרבה לנהר הוא אהב מים ובחר לבלות סמוך אליו במשך כול שנות הילדות והנעורים. בצעירותו אהב ולדימיר אופניים, אופנועים ובעיקר סירות. היה לו אח אחד, שנפטר. ולדימיר וסוניה הכירו כשעבדו במפעל. הם התחתנו בשנת 1984 וחודשים ספורים לאחר מכן נולדה בתם היחידה טניה. הם גרו בעיר הולדתם זפוריז’יה בבנין דירות. לאחר פרוק בריה”מ המפעל נסגר ופרנסתם של בני הזוג נפגעה. בראשית שנות ה 90- בשטחו של המפעל הגדול נפתחו חברות פרטיות, שנשלטו על ידי בעלי כוח, שהשתלטו על המקום. סופיה המשיכה לעבוד שם מספר שנים עד שפוטרה, וולדימיר עבר לעבוד במשרד החינוך, בפנימייה, במחלקה עירונית.
הם נאלצו להסתיר את יהדותם, כי חששו מתגובת הסביבה, אך לא ויתרו על הקשר ליהדות. בחג פסח נסעו לחגוג עם הדודים של סופיה ופגשו יהודים מסורתיים ברחוב, בדרכם לבית הכנסת. סופיה דאגה לעתידה של טניה והקפידה על חינוך והשכלה גבוהה. בכיתה של טניה היה עוד ילד יהודי וביחד הם הלכו לחוגי סוכנות, לאולפן ולמרכז יהודי שעשה חגים וקבלות שבת.
לאחר שבריה”מ התפרקה, קרובי משפחה רבים וחברים עלו לישראל. חלקם שלחו את ילדיהם לישראל במסגרת תכניות הסוכנות וכולם סיפרו כמה טובה הארץ. סופיה וולדימיר החליטו לשלוח את בתם היחידה לישראל, במסגרת תכנית סלע. טניה עלתה בשנת 2001 לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים, והם תכננו להצטרף אליה. התכנית השתבשה כשאמו של ולדימיר שברה את הירך. בשל מצבה הבריאותי היא רותקה למיטתה למשך מספר שנים. ולדימיר וסופיה התמסרו לטיפול באימו נינה ודאגו לכול מחסורה עד יומה האחרון.
לאורך השנים בני הזוג פופוב ביקרו את ביתם בישראל. במהלך הביקורים הם תמיד הגיעו לאזור הדרום, שבו היה מרכז חייה. המחשבה לעלות ליוותה אותם לאורך כול השנים, אך הם חששו איך יסתדרו, כיוון שלא היו צעירים. בשנת 2015 הם באו לבקר כתיירים והחליטו להישאר בישראל. ביחד עם טניה הם נסעו לירושלים וקיבלו אזרחות. דווקא אז כשנראה כי הכול מסתדר, שוב השתבשו התכניות. חודש לאחר קבלת האזרחות סופיה חשה ברע והלכה להיבדק. הבדיקות העלו כי חלתה במחלה אונקולוגית, ובמשך שלוש שנים היא טופלה בסורוקה עד שניצחה את המחלה.
בשנים הראשונות בארץ הם שכרו בית קטן בשכונת נחל עשן בבאר שבע, עד שבשנת 2017 קיבלו זכאות לדיור מעמידר והציעו להם בית באופקים. בהתחלה הם לא התלהבו מהרעיון, אך כשראו את הבית ברחוב הגורן, הם גילו לפתע שזה אותו דגם כמו הבית ששכרו בנחל עשן. הבית והשכונה מצאו חן בעיניהם והם עברו לאופקים. ולדימיר אהב לעבוד בגינה ולטפח אותה. הוא אהב לקום השכם בבוקר, לעסוק בגינון ולצאת לסיבוב באופניים. הוא היה מופנם ושקט. סופיה החלה להתחזק ולהחלים והם נהנו מהאווירה ומהחברה בשכונה השקטה. סוניה הייתה אישה טובת לב, וגם כשעברה תקופות קשות הקפידה לעזור לכולם. כאשר היא נסעה באוטובוס מאופקים לבאר שבע או המתינה בתור בקופת חולים, היא אהבה לשוחח עם הסובבים אותה ויצרה בספונטניות חברויות חדשות. נחת רבה הייתה לבני הזוג, כשמשפחתה של ביתם טניה החליטה לעבור לאופקים ולחיות סמוך אליהם. הם היו סבא וסבתא מסורים שנהנו לעזור בגידול הנכדות. סופיה שמחה לבשל עבורן ולשמור עליהן, ונכדתה הגדולה הייתה באה לביתם אחרי הלימודים. הנכדות למדו רוסית, וולדימיר וסופיה תכננו ללמוד עברית אחרי חגי תשרי, כאשר יפתחו קורס במועדון באופקים. הם תכננו גם לטוס לאוקראינה לפגוש חברים.
אחרי שסופיה החלימה הייתה להם תקווה לחיים שקטים וצנועים בחיק משפחתם והיו ימים של אושר. כדורי המרצחים שמו קץ לחייהם. הם מתו זה לצד זו, בדרכם ליום של נופש בים המלח, בתחנת האוטובוס בשדרות.
יהי זכרם ברוך.
