אמה בת אברהם וראיסה, נולדה בעיר פנזה שברוסיה. היא נרצחה בכניסה לביתה ברחוב הגורן, שבמישור הגפן.
ביום שישי, ערב שמחת תורה, אמה נהנתה מביקורה של הבת ליליה, שדאגה עבורה לקניות. זו הייתה פגישתן האחרונה. בבוקר שבת ליליה, שגרה בבאר שבע, התעוררה מהאזעקות ומייד התקשרה בדאגה לאימה. בשעה 7:00 בבוקר אמה לא ענתה לנייד, אך ליליה עדיין לא חשה מוטרדת. ככול שחלף הזמן והתבהר המצב היא התחילה לדאוג, וניסתה לברר עם שכנים ומכרים מה מתרחש באופקים. לקראת שעה 12:00 שכנתה של אמה לבניין שלחה לה הודעה, שאמה נרצחה והיא ראתה את גופתה. בשל המצב אי אפשר היה לעשות דבר, מלבד להמתין.
אחר הצהריים התקבל עדכון חדש מהשכנים, שכתבו כי התחילו לפנות את הנרצחים בשכונה והוציאו מהבניין שלהם שתי שקיות. השכנה מלמעלה צילמה את הפינוי, וכיוון שהשקית לא נסגרה כראוי, ליליה שידעה איך אימא שלה התלבשה, זיהתה אותה אך סירבה להאמין למראה עיניה. לאחר הפינוי היה קושי גדול לאתר אותה ולהביא אותה לקבורה. ליליה נאחזה בתקווה קלושה והמשיכה להתקשר אליה פעם ביום עד ה 19 לאוקטובר. באותו יום התקבלה הבשורה המרה, אמה זוהתה והובאה למנוחת עולמים.
לימים התברר, כי בבוקר שמחת תורה אמה נהנתה ממזג האוויר הנעים, והשכם בבוקר יצאה לטייל מחוץ לביתה. היא הופתעה מהאזעקות ואחד השכנים נכנס איתה למיגונית ברחוב. אחרי שהמצב מעט נרגע הם יצאו מהמיגונית והיא הלכה לאט לאט לכיוון ביתה. באותה שעה הגיעו לרחוב הגורן המחבלים. הם הבחינו בה כשהלכה לחדר המדרגות, רדפו אחריה וירו בה בגבה, בכניסה לבנין. גם שכנתה וחברתה ליליה קוסטיצן נרצחה בדירתה בקומה התחתונה. דיירים נוספים בבנין הסתגרו בדירותיהם, והיו עדי שמיעה לזוועה שהתחוללה מעבר לדלתות.
אמה נולדה בפנזה שברוסיה במהלך מלחמת העולם השנייה. משפחתה ברחה מפולין במהלך מלחמת העולם הראשונה, ואימה ראיסה גדלה בבית יתומים יהודי. ראיסה ידעה אידיש ומסורת וכאשר גדלה התחתנה עם אברהם. אמה הייתה ביתם הבכורה, וכשהייתה בת שנתיים נולד לה אח שלא שרד וגם אביה מת. ראיסה לא התחתנה שנית. היא גידלה את אמה ועבדה לפרנסתן כמורה לאידיש. הן גרו בדירה בבית משותף, כשבכול חדר גרה משפחה והשירותים והמטבח היו משותפים. כבת של מורה, אמה הייתה היחידה שידעה לקרוא, והיא עזרה לשכניה בכתיבת מכתבים ובקריאה, וזכתה להערכה ולכבוד רב. היא השלימה את לימודיה בתיכון בהצלחה, והוכשרה כמהנדסת מתכות אך לא עבדה בזה. לפרנסתה עבדה כמנהלת חשבונות בחברת ביטוח.
במשפחתה של אמה שמרו על הדת אך נאלצו להצניע את מנהגי החגים בשל החשש מאנטישמיות. הן לא החצינו את הקשר ליהדות. אמה רצתה להתחתן עם בעל יהודי אך בעיר שלה לא הייתה קהילה יהודית. היא המתינה בסבלנות עד שנודע לה, שיש חייל יהודי מפורטבה שבאוקראינה, שמשרת בצבא ברוסיה ומחפש כלה יהודיה. אמה והחייל גנדי התכתבו במשך כשנתיים, במהלכן גנדי קיבל חופשה אחת בלבד ומייד נסע להכיר את אמה. לאחר שהשתחרר מהצבא הם התחתנו והקימו משפחה. אמה הייתה בת 28 וגנדי היה צעיר ממנה בחמש שנים, ואב לבן מנישואים קודמים. הם קבעו את ביתם בפנזה ביחד עם סבתא ראיסה, ושם נולדו להם שתי בנות משותפות: אלה וליליה.
כשאמה התחילה לדבר על עליה לישראל, ראיסה התנגדה לכך מטעמים פטריוטיים. היא הייתה מאוד קשורה לרוסיה ולמפלגה, ואמה לא יכלה לעזוב את האם האהובה לבדה. בשנת 1990 ראיסה מתה בשנתה. היא הייתה בת 74 ועבור אמה, שמעולם לא נפרדה ממנה, זאת הייתה טראומה קשה מאוד. בהתאם למנהגי המקום גופתה של ראיסה נשארה בבית בארון פתוח על השולחן באמצע הסלון, במשך שלושה ימים. המשפחה ישבה לצידה, הדלת הייתה פתוחה ומכרים באו להיפרד ממנה. כעבור שלושה ימים סגרו את הארון ומסע הלוויה יצא רגלית מהבית לבית העלמין.
שנה לאחר מכן אמה ומשפחתה עלו ארצה. הם מכרו את ביתם ואת כול רכושם ולקחו מזוודה של כסף, שהספיק בקושי לרכישת מעט בגדים ומוצרים לבית. באותה עת, בשל המשבר שפקד את רוסיה, לא היה מה לקנות והכסף אזל במהרה. ההורים וליליה הגיעו לחולון ביחד עם אחותה הגדולה, שכבר הייתה נשואה. הם שכרו דירה וחיו בצפיפות. לבסוף ליליה עברה לפנימייה דתית בירושלים, ואמה ובעלה עברו לאתר הקרוונים שהוקם במושב גילת. בשנת 1993 ההורים וליליה עברו יחדיו לדירה שקנו בבית האחרון ברחוב הגורן, בקומה השלישית. מול ביתם נפרשו שדות עד קצה האופק.
לפרנסתם גנדי עבד במפעל טכסטיל בקיבוץ אורים עד שהחל לסבול מבעיה בריאותית, ואמה עבדה בעבודות מזדמנות שונות, כמו למשל במפעל העופות האזורי. אמה, שהתברכה בקול יפה אהבה לשיר. היא שרה בלהקות ברוסיה, והצטרפה ביחד עם גנדי למקהלה באופקים. הם נהנו לשיר בצוותא והתמידו בכך עד שגנדי חלה והלך לעולמו. לאחר מכן אמה הפסיקה לשיר בציבור, היא התעצבה וחלתה. מפעם לפעם נהגה לדפדף באלבומים הישנים ולצפות בזיכרונות. ביתה הציעה לה לעבור לגור עימה אך אמה התרגלה לבית ולאנשים סביבה, והעדיפה להישאר במקום המוכר.
לאחר שהתאלמנה היא התחילה ללכת למועדון קשישים עירוני, ועובדי המועדון אספו אותה מהבית, והעניקו לה אהבה. כשיצאה ופגשה אנשים היא נהנתה מזמן של חסד ועיניה ברקו. באופייה הייתה אישה טובת לב וחברותית. היא דבקה בטוב, הודתה על הקיים, אהבה את הארץ ושמחה שבחרו לעלות לישראל. בשנותיה כאלמנה תמיד הייתה לה מעטפת מחבקת. ליליה ביתה טיפלה בה ובימי שישי עשתה עבורה קניות ובישולים שאהבה. באמצע השבוע הן שמרו על קשר טלפוני הדוק, וגם מהמועדון עזרו לה בסבלנות רבה. בנוסף לכך הייתה לה מטפלת, שדאגה לכול צרכיה והפכה עבורה לבת משפחה. חברה קרובה ומיוחדת הייתה השכנה ליליה קוסטיצן שגרה מתחתיה באותו הבניין. היא שמרה אצלה מפתח, ולפעמים כשאמה לא ענתה לבני משפחתה בטלפון, ליליה עלתה אליה לברר שהכול בסדר, ועדכנה את ביתה בקורותיה של אימה. בבוקר שמחת תורה אמה ושכנתה ליליה נרצחו באכזריות בבנין בו גרו, במרחק קצר זו מזו.
יהי זכרן ברוך.
