נהוראי בן חגית וזוהר נולד וגדל באופקים. הוא נפל בעת מילוי תפקידו, כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.
נהוראי שירת כלוחם בחטיבת כפיר והוצב בגבול הצפון. בערב שמחת תורה הוא הגיע הביתה לחופשה וסיפר בהתרגשות על משפחות החיילים מהצפון, שבאו לפנק אותם. הוא הבטיח לחבריו מהיחידה, שכאשר ישלחו אותם לעזה הוריו ידאגו להם. בקשתו הפכה לצוואה וכאשר חבריו נלחמו בעזה אחרי שנהרג, הוריו פינקו אותם כמו משפחה אהובה.
בבוקר שמחת תורה התעוררה משפחת סעיד מהאזעקות. הבנים עלו לגג הבניין וצפו במטח הטילים והיירוטים, שהבעירו את השמיים. בסביבות שעה 7:00 חגית הסתכלה מהחלון וראתה את בעלה זוהר בפתח בית הכנסת. היא סימנה לו להביט למעלה על בנם נהוראי, שניצב על הגג ונופף לו לשלום. הם נפרדו במבט.
הבן הגדול גל-אור שירת במג’’ב, הוא הוזעק לשדרות ויצא מהבית. בשל פיקוח הנפש נהוראי קרא את ההודעות שקיבל בווטסאפ ומייד הבין שהתפתח אירוע חריג במישור הגפן. הוא לבש מכנסי ג’ינס וחולצה שחורה ולקח את הרובה הצבאי. אחותו ביקשה שלא ייסע ברכב בשל חילול שבת, אך נהוראי ביקש מאימו להחליט עבורו. חגית הבינה שזקוקים לו ולא רצתה שירוץ לשכונה המרוחקת ויאבד כוחות. היא פסקה שייקח את המכונית. לפני צאתו היא טפחה על שכמו ואיחלה לו הצלחה. מחלון ביתם התבוננה בנהוראי שנכנס ונסע. נהוראי עצר את הרכב ברחוב הראשי ליד גן הידידות. הוא לבש אפוד כתום לזיהוי ורץ לכיוון קולות הירי. בדרך פגש את אחיו גל-אור, שנשאר בעיר ונלחם על הגנת תושביה. דרכיהם התפצלו כשנהוראי רץ לרחוב הגורן וחבר לאחד השוטרים.
מכאן ואילך הקשר של המשפחה עם נהוראי ניתק. במקביל מפקדיו התקשרו לביתו ללא הפסקה, וביקשו שיחזור במהירות לבסיס. גל-אור חיפש אותו בזירות הלחימה, ואחותו טוהר נענתה לבקשת אימם ורצה עד גן הידידות למקום בו חנה הרכב. נהוראי לא היה שם והיא חזרה הביתה. בצאת שבת נסעו טוהר ואלה, חברתו של נהוראי, לחפש אחריו בבי”ח סורוקה, בתקווה שהוא רק נפצע ולא זוהה. בבית המתינו ההורים אכולי דאגה. חגית כבר חשה בליבה את שאירע, אבל קיוותה לקבל הודעה שהוא רק פצוע. זוהר חשש שבנם נחטף. ביום שלישי בשבע בבוקר הם קיבלו את הבשורה הרשמית על נפילתו של נהוראי.
בימי חוסר הוודאות וההמתנה חגית וזוהר החליטו להיות חזקים זה עבור זו מתוך הבנה, כי מלבד נהוראי יש להם עוד ארבעה ילדים ועשרה נכדים. הם התחזקו באמונה שמה שהקב”ה מחליט זה מה שיקרה. הם נאחזו בידיעה שבכול מקרה נהוראי היה יוצא להילחם בזכות אופיו והערכים לאורם חי. לצד הכאב הנורא חגית בירכה על כך שגל-אור וטוהר שבו הביתה מהתופת, כשהם בריאים ושלמים בגופם.
נהוראי היה בן הזקונים של הוריו, אח קטן של מיטל בת-אל, גל-אור וטוהר. הוא גדל באופקים כילד מאד אנרגטי, תוסס ומלא שמחת חיים, שמוקף באהבה. בביתו ספג ערכים של יהדות ואהבת הארץ, וחינוך מסורתי. משפחת סעיד נהגה לטייל ברחבי הארץ, ונהוראי נקשר במיוחד לנופי הצפון הרטובים והירוקים. כנער הוא מימש את אהבתו לטיולים בחופשות ביחד עם חבריו ובמיוחד עם חברתו אלה פרץ. נהוראי ואלה גדלו ביחד באופקים והיו זוג במשך כשמונה שנים. הוא אהב אותה ולחברו אמר שהיא תהיה אשתו.
נהוראי למד בבית ספר “מורשת ישורון” ולאחר מכן בישיבת ‘’אפיקי ארץ’’, ממנה עבר לתיכון ‘’מרום’’. כנער הקפיד על עזרה לזולת ומתן בסתר, ונהג לגמול חסדים באופן אישי וגם ביחד עם חבריו. הוא השתייך לקבוצה גדולה ומגובשת של חברים, שהלכו יחדיו לפעילויות של תנועת “בני עקיבא” והשתתפו בגמ’’חים.
לקראת החגים נהוראי הכין מארזים למשפחות מעוטות יכולת, מתוך דאגה שלאיש לא יחסר דבר. בכול אירוע שהצריך עזרה הדדית הוא הגדיל ראש וכאשר אנשים קרובים לליבו נקלעו למצוקה, עזב הכול ונרתם למענם. במבצע “שומר חומות” חברתו אלה שירתה בשירות לאומי ברמלה, כשהחלו במקום מהומות של התושבים הערבים. אלה המודאגת התקשרה אליו ונהוראי הרגיע אותה והבטיח לשלוח מישהו שייקח אותה הביתה. להפתעתה ולשמחתה הוא הגיע בעצמו לחלץ אותה מהסכנה.
קשר הדוק במיוחד חיבר בינו לבין אימו חגית. הוא נהג להתייעץ איתה ולשתף אותה בכול דבר, בפתיחות ובחופשיות והיא סמכה עליו ועודדה אותו. הוריו עזרו לו להוציא רישיון נהיגה בגיל צעיר, וחגית דאגה לביטוח עבורו ובחופשות העמידה לרשותו את הרכב, שיוכל לטייל, ליהנות ולבלות כרצונו. הרכב העניק לו עצמאות ובימי שישי הוא נהנה לנסוע לים או לנחל הבשור. נהוראי היה נער חרוץ ובעל מוסר עבודה גבוה, שעבד לפרנסתו לפני הגיוס. באותה עת הוא התעקש לקנות רכב בכסף שהרוויח. הוא קנה רכב ישן וחבוט, תיקן מה שצריך ונסע עם חבר לאילת. באילת הם קנו שתייה וישבו בחוף, ולאחר מכן חזרו הביתה. המכונית החזיקה מעמד, למעשה הוא רצה להוכיח שקנה בכוחות עצמו רכב שמגיע עד אילת ועשה זאת. לפני הגיוס הוא מסר לאימו את רישיון הרכב, וביקש שתוריד את הגרוטאה מהכביש.
נהוראי התגייס בחורף 2021 לחטיבת כפיר. בערב הגיוס הוא חזר הביתה מאוכזב מהשיבוץ, כיוון שחלם לשרת במג”ב. לבסוף הוא השלים עם השיבוץ ושירת בגדוד “שמשון” כלוחם קרבי. הוא אהב את העשייה ואת החברים החדשים, והיה אהוב על כולם. כשהיחידה שמרה על הגבול בלבנון, הוא היה מאושר מהשהות בנופי הצפון. חבריו ליחידה סיפרו שהיה עבורם כמו אב בית, כיוון שהיו לו ידי זהב והוא ידע לתקן כול דבר.
בבוקר שמחת תורה נהוראי וחבריו היו בין הראשונים שהסתערו על המחבלים במישור הגפן. מהחבורה שגדלה ובילתה יחדיו נהרגו נהוראי ורואי גורי, וחברם איתמר חדד נפצע קשה. ברגע האמת הם לא היססו ודאגו לזולת לפני שדאגו לעצמם. חגית מרגישה את רוחו של נהוראי בבית וחסרה את חיבוקו האמיץ. היא חושבת על זירת הקרב ומקווה כי בשעה שנהוראי לחם, הוא לא ראה שגם חברו הטוב רואי גורי נהרג שם.
בחייו הקצרים נהוראי הגשים את חלומותיו, ומשפחתו דואגת לשמור את הזיכרונות הטובים ולהנציח את דמותו המוארת בדרכים מגוונות. הם עשו יין על שמו והדפיסו ספר תהילים, חגית אוספת תמונות וסרטונים שלו מהמשפחה ומחברים, ומתרגשת מכול סרטון חדש שמגיע לידיה. היא משתפת ברשמיה את כול מוקיריו של נהוראי. ביחד הם מרכזים את כול הזיכרונות הטובים דרך קבוצות וואטסאפ, וחברתו אלה כותבת ואוספת את הזיכרונות במטרה להוציא לאור ספר להנצחתו. ביום הזיכרון הראשון בלעדיו, חגית הרגישה לצד האבל האישי את האובדן הקולקטיבי, כשחבריו אמרו שאיבדו אח. נהוראי היה של כולם. של המשפחה ושל אלה, של חברי הנעורים ושל החברים מהצבא.
יהי זכרו ברוך.
