נדב בן מורדי (מרדכי) וחדווה נולד באשקלון. הוא נרצח ע”י מחבלי החמאס שפשטו על אתר מסיבת נובה ביער רעים וטבחו בחוגגים.
ביום כיפור האחרון לחייו נדב ביקש מאביו בקשה חריגה, ללכת לבית הכנסת. הם הלכו ביחד עם אחיו הקטנים והגיעו לברכת הכוהנים, בה האב מברך את ילדיו. מורדי עטף את ילדיו בטלית וברך אותם. נדב הפתיע אותו כשלקח את הטלית, עטף אותו ואמר: “תודה אבוש.” בדרכם הביתה הביע רצון להפסיק לעשן לגמרי, במטרה להפסיק לעשן בשבת. בחוה”מ נדב אמור היה להישאר בבסיס בגבול לבנון, אך יצא על דעת עצמו כי רצה לכבד חבר קרוב ולהשתתף בלוויה של אביו. לרוע המזל הוא הגיע לאופקים מאוחר מדי וגם פספס את הרכבת האחרונה צפונה. הסיטואציה המורכבת נפתרה בשיחת טלפון בין מורדי לבין המפקד. נדב קיבל אישור חריג לשוב לבסיס ביום ראשון, אחרי שמחת תורה.
בערב נערכה מסיבת טבע והאמרגן, שהכיר את נדב, הזמין אותו לעבוד כמאבטח. נדב שמח על ההזדמנות לבלות ולהתפרנס. הוא חזר לביתו עייף ומרוצה בשעה 17:00 , אכל והלך להתקלח ולישון. מורדי הניח לבנו לנוח ולא העיר אותו לשולחן החג. הוא לא העלה בדעתו, שבאמצע הלילה נדב יממש הזמנה למסיבת נובה וייסע לבלות עם חבר, וששיחתם הבאה תהיה תחת אש, כשנדב ינסה להיחלץ מהתופת.
בשיא השמחה נקטעה המסיבה באזעקות ונדב אמר לחברו שחייבים לחזור הביתה. הם הגיעו ללא רכב וניסו לתפוס טרמפ, כשבתוך ההמולה ניתק ביניהם הקשר. נדב חיפש ומצא את חברו ליד הבמה ותפס אותו ביד, אך המחבלים כבר הגיעו למקום. הם רצו במנוסה עד שחברו נקע את רגלו ואמר לו שיברח לבד. נדב סרב להפקיר את חברו, וסחב אותו על הכתף עד לפרדס הסמוך. שם חפר גומה באדמה והסתיר אותו. הוא הבטיח להביא עזרה והמשיך לרוץ מזרחה. השטח היה מוצף במחבלים ונדב שלח מיקום לאביו, בתקווה שיצליח להגיע ולהציל את חייו. בשעה רבע לעשר נדם הקשר עם נדב.
מורדי יצא להציל את בנו מביתם במישור הגפן, כשברחוב הדהדו קולות הקרב שנערך סמוך לביתם. הוא הצליח להגיע כמעט עד לתחנת הדלק של אורים, אך כוח של ימ”מ חסם את דרכו. לפי הווייז שלוש דקות חצצו בינו לבין נדב, אבל השוטר אמר שיש שם מלחמה, ומנע ממנו את המעבר. מורדי ניסה להתעקש ללא הצלחה. לימים נסע למקום בו נפל נדב וישב בצל העץ, שנתן לבנו מחסה אחרון.
נדב הוכרז כנעדר ומשפחתו חיפשה אחריו ופרסמה תמונה. ביום שני בשעה 4:30 לפנות בוקר התקשרה קצינה, שסיפרה כי זיהתה את נדב לפי התמונה. היא עדכנה שפינתה אותו ברכבה ולקחה אותו למושב פטיש. שם העלו אותו לנגד עיניה לאמבולנס. נדב לא דיבר אבל חייך והוציא לשון, כנראה מהיובש. מורדי רצה לוודא כי מדובר בבנו והקשה בשאלות. הקצינה השיבה שנדב לבש שורטס ירקרק בלי חולצה, היא תיארה את הקעקוע שלו ואמרה שבמגן הטלפון ראתה תמונה של חייל שנהרג. מורדי נסער מהזיהוי המדויק. על גב הטלפון הייתה תמונה של חבר ילדות, אוהד דהן, עם תפילת הדרך. הוא נסע מייד לחפש את בנו בסורוקה ומשם בדק בכול בתי החולים בארץ אך לא מצא דבר. בדיעבד התברר, שהקצינה אכן פינתה את נדב אך ככול הנראה הוא נפטר בדרך ופונה ישירות למחנה שורה.
למחרת, ביום 10.10 נשלח אליו סרטון מחבר, שאמר שחטפו את נדב לעזה. מורדי צפה בסרטון ואכן החטוף דמה לנדב, הזקן היה דומה אך לא ראו את הקעקוע בידו. לאחר מספר שעות התקבל סרטון נוסף, בו ראו לכאורה את החטוף במנהרה בעזה. מורדי צפה בו וזיהה בוודאות שזה לא נדב. חלפו שעתיים ולביתו הגיעו נציגי צה”ל, שבישרו כי נדב חטוף והרוג בעזה ויש הוכחה בידם. הזיהוי נעשה על סמך הסרטון ומורדי אמר שזה לא בנו.
חמישה ימים חלפו ושוב הגיע נציג הצבא ובשורה בפיו: “מצאנו את נדב אבל אי אפשר לראות אותו.” מורדי השיב: “אי אפשר לראות, אי אפשר לקבור.” הוא התעקש על זכותו לזהות את בנו ולהיפרד ממנו. רק שלוש שעות לפני הלוויה אישרו את בקשתו לזהות ולהיפרד. מורדי ביקש שיצלמו את הקעקוע, וכולם התרכזו סביבו במתח. כשהגיעה התמונה אמר לנוכחים: “ברוך דיין אמת.” ולנציג צה”ל אמר שהוא חייב לזהות את בנו במו עיניו. נדב נורה בראשו מטווח קצר מאוד, בשדות שאהב. הזיהוי הושלם והוא נטמן באדמת אופקים.
נדב היה בן שני למשפחה בת ארבעה ילדים: יניר ונדב נולדו באשקלון, ניסים והילי נולדו באופקים. נדב היה ילד דעתן, פיקח וחכם במיוחד. כבר בגיל צעיר מאוד הוא אתגר את הוריו, כשידע לענות על כול דבר. בהיותו בן שמונה עברה משפחתו לאופקים, לחיות לצד הוריו של מורדי ולטפל בהם. נדב אהב את העיר ונקשר אליה. היו לו חברים רבים וחלומות גדולים על עולם העסקים. בגיל 15 הוא שקל להפסיק את הלימודים ואביו מורדי חיפש עבורו פתרון, בהתאמה אישית. נדב סיפר לו שהוא אוהב טלפונים, ומורדי רשם אותו לקורס טכנאי טלפונים. נדב התקבל למרות גילו הצעיר ובמקביל השלים את לימודיו בתיכון, כפי שהבטיח לאביו. בסיום הקורס הוא עבד כטכנאי אצל איציק אייפון. הוא אהב את העבודה ורבים מתושבי העיר הכירו אותו כנער חייכן וביישן, שטיפל באדיבות בטלפונים.
בגיל 16 הוא מימש את אהבתו לאופנועי שטח. רכוב על האופנוע נדב דהר במרחבים הסובבים את העיר, נהנה מהאוויר הצח, מהרוח ובעיקר מתחושת החופש והעצמאות. לפני הגיוס נדב הפך בבת אחת לגבר והיחס שלו למשפחה ולחברים השתנה. אחיו הגדול יניר הפך לחברו הקרוב ביותר. הוא החליט להיות לוחם, אך בראשית הדרך הצבא הערים קשיים בדרכו. נדב התעקש ולבסוף הצליח להתקבל לשרות קרבי בחטיבת כפיר. הוא הוכשר כמסתערב ונקשר לחבריו ביחידה. כשהגיע לחופשות בבית כמעט ולא סיפר על השרות. הוא לא רצה להדאיג את יקיריו. הוא אהב את הצבא אך בסוף חיכה בקוצר רוח לשחרור ולטיול הגדול. נדב אהב לצאת לבלות, ובחופשות נסע בלילות לתל אביב, לאשקלון, וגם למסיבות טבע.
בימי שישי נדב תמיד אהב שניצלים, מטבוחה וחלה. לאחר מותו, כשמורדי הכין לילדיו את השניצלים, הוא הרגיש לפתע כאילו נדב מחבק אותו ונשען עליו. זאת הייתה הרגשה טובה. את זכרו של נדב הוא מנציח ביחידת אירוח לחיילים שבנה בחצר ביתו. במקור בנה את היחידה כמתנת שחרור לנדב, ונדב עזר לו כשהיה בחופש. היום היחידה מאובזרת ונוחה, ומתארחים בה חיילים, שנהנים מאירוח לבבי ללא תשלום.
יהי זכרו ברוך.
