ערן בן ג’ני ודורון נולד וגדל בבאר שבע, ועבר לאופקים בנעוריו. הוא נפל בעת מילוי תפקידו בקרבות ברצועת עזה.
ערן התגייס במרץ 2023 לתפקיד לוחם בגולני בגדוד 51 . במהלך ההכשרה הוא יצא לקורס חובשים שסיים בהצטיינות, וחזר לפלוגה כחובש קרבי. בשמחת תורה ערן יצא לחופשה בביתו. בעקבות האזעקה הראשונה התקבצו בני משפחת אלוני בממ’’ד. רק הבן עמית שבילה במסיבת הנובה חסר. האב דורון שירת כמפקד ימ’’ר לכיש ונדרך מרצף האזעקות. כאשר קיבל הודעה על חשד לחדירת מחבלים בזיקים, הקפיץ את היחידה ויצא ברכבו. כעבור 600 מ’ הוא נתקל במחבלים שחדרו לאופקים. הם ירו ופגעו ברכבו משני צדדיו, אך דורון נחלץ מהמארב ונסע במהירות לתחנת אופקים והצטייד בנשק ארוך. במקביל הוא עדכן את משפחתו להסתגר בבית וביקש מערן לאבטח עם הנשק. דורון חזר חמוש לזירת הקרב במישור הגפן והצטרף לשוטרים, שכבר הגיעו למקום ונלחמו במחבלים.
כמו כן הוא ניסה ליצור קשר עם בנו עמית, שלא ענה לטלפון הנייד. לבסוף, כשעמית יצר עם אימו קשר, הוא סיפר בלחש שהסתתר מהמחבלים ושלח מיקום. כשדורון וחבריו שמעו בקשר את היריות ואת הזעקות לעזרה מהנובה, הוא הבין שעמית בסכנת חיים והחליט לחלץ אותו. הוא הצטרף לרכב קרקל ממוגן ירי ונסע עם חברו סנ”צ ג’יאר דוידוב ושוטרים נוספים במהירות מערבה. מעט לפני רעים הם נתקלו במחבל שירה עליהם. ג’יאר הורה לנהג לדרוס אותו. לאחר מכן נפתח ירי מסיבי לעבר הקרקל. ג’יאר נהרג, דורון נפצע מירי ומרסיסי רימון והרכב נופץ. בגבורה ובתושייה הצליחו השוטרים להיחלץ ולהתפנות לטיפול רפואי.
לקראת צהריים עמית התקשר לאימו וסיפר שנחלץ מרעים לפטיש. הוא דאג לאביו ורק אז נודע לג’ני, שבעלה יצא עם חבריו לרעים. דורון התקשר לג’ני לאחר שפונה, ונשם לרווחה כשהתבשר שבנו במקום מוגן. ביום שני, התשיעי באוקטובר, כול המשפחה ביקרה את דורון. כולם הצטלמו סביב מיטתו בבית החולים ואיש לא העלה בדעתו, שזו התמונה המשפחתית האחרונה בהרכב מלא.
ערן חזר ליחידה ומייד נשלח לישובי העוטף וראה את החורבן וההרס. כעבור כשבועיים סיים טירונות ועשה מסע כומתה עם אלונקות באופקים. שלושה ימים אחרי המסע ערן נכנס לעזה כחובש. אחרי הסבב הראשון הוא כתב על געגועיו למשפחה ולחברה, ועל היותו חדור מטרה לנצח. משמחת תורה ואילך עברו עליו חוויות קשות והיה לו ברור שיגן על הבית האישי והלאומי. לפני הכניסה לעזה הוא טייל עם הוריו בערד וביקש מאימו לקנות מתנת יום הולדת לחברתו, שנולדה בסוף דצמבר. הוא קנה לה שרשרת עם פרפר וביקש מאימו לשמור את המתנה אצלה, כאילו הרגיש שלא יחזור.
בסבב השני ערן וחבריו נכנסו לסג’עייה. הם עברו בית בית לצורכי טיהור וחיפשו בכיר חמאס, שנמצא באזור. ביום 12.12.23 . היה יום חורפי וגשום. בשעה 16:00 ערן הוצב בחוליה אחורית, בזמן שהחוליה הקדמית ובראשה המ”מ סרן ליאל חיו נכנסה לטהר בית ונורה לעברה טיל אר.פי.ג’י. וירי נק”ל. החיילים עפו החוצה ונפצעו באורח קל. ערן רץ פנימה לבדו וזיהה שהמפקד חיו נהרג. הוא יצא החוצה לעדכן את חבריו וחזר פנימה. כשנכנס נזרקו לעברו רימונים וכנראה התבצע ירי. ערן הסתתר מתחת גרם מדרגות, צעק לחבריו שנפצע, הכווין את הכוחות ודיווח היכן המחבלים. למרות שהיה בשרות רק שמונה חודשים וחצי, הוא נשאר קר רוח ותפקד למופת.
המ”פ משה אברהם בר-און ז”ל הגיע ונכנס עם חייליו בניסיון לחלץ את ערן. פיצוץ קטלני הרג את ערן ביחד עם המ”פ ועם חייל נוסף מהפלוגה. בניסיון לחלץ את ארבעת ההרוגים, נהרגו המג”ד סא”ל תומר גרינברג ואל’’מ יצחק בן בסט, ולצידם שני לוחמי 669 וחייל נוסף מגדוד 13. בקרב נפלו תשעה לוחמים, תוך ניסיונות הרואיים להציל האחד את השני. ערן עשה מעשה גבורה עילאי, כשניסה להציל את גופת המ”מ מחטיפה. הוא דבק בערכי הרעות והחברות גם כשידע מה יכולות להיות ההשלכות.
ערן, הבן השלישי במשפחת אלוני, אח של עומר, עמית ועופרי נולד וגדל בבאר שבע. בילדותו היה ילד נוח ואחראי, שהקסים את הסובבים אותו. משפחת אלוני עברה לאופקים, לשכונת השוטרים ברמת שקד, כשערן עלה לכיתה ז’. המעבר לחטיבה בעיר זרה היה מאתגר עבורו. ערן היה ילד בלונדיני תכול עיניים, שקט וביישן שהקרין עוצמה פנימית. הוא למד באמירים, ועד מהרה ריכז סביבו חבורה מגוונת ומעניינת. באופיו היה נינוח, פשרן ומגשר. נער שמעולם לא הסתבך בסכסוכים. בלימודים היה תלמיד טוב וקיבל
ציונים טובים. ערן התברך בחוש הומור מיוחד וציניות, ולא הייתה לו אג’נדה פוליטית. כאשר ישב עם חבריו ומישהו הביע דעה פוליטית, הוא נהנה להלהיט את הויכוח ברוח טובה ומתוך הקשבה.
המעבר לבית פרטי איפשר לערן להגשים את אהבתו לבעלי חיים ובעיקר לכלבים. לבקשתו הוריו צרפו למשפחה את הכלב טימי וערן טיפל בו במסירות, גידל ואילף אותו, וגם חלק איתו את מיטתו. במקביל הפך לדוגיסיטר, שכול כלבי השכונה אהבו להתלוות אליו. תחביביו הנוספים היו: מוזיקה, ציור, ולימודים במגמת תקשורת.
דרכו של ערן נבנתה לאט וביסודיות. הוא סימן לעצמו מטרות ועבד קשה להשיגן. הוא התכונן לשירות הצבאי מגיל 15-16 . ההכנה דרשה מאמץ גם ברמה הפיזית וגם ברמה המנטאלית. הוא הצטרף לתנועות להכנה לשירות הצבאי כמו “אחרי” ו”להעז”. והלך לאימונים בפארק אופקים בכול מזג אוויר, בגשם ובחום. פרויקט “שביל ישראל”, אליו הצטרף במסגרת בית הספר, היווה נקודת מפנה בחייו. בפרויקט,
בשיתוף עמותת “להעז”, סטודנטים יוצאי סיירת מטכ”ל ליוו נערים מכיתה ז’ עד כיתה י’’ב, במקטעים בהם טיילו יחדיו לאורך שביל ישראל. בכול מקטע הלכו שלושה ימים וישנו בשטח. ההשתייכות למיזם ‘’שביל ישראל’’ הייתה מאוד משמעותית עבורו. לצד האהבה לנופי הארץ הוא דאג לחינוך הסביבתי. ערן כתב, שברצונו שלכול ילד בישראל תהיה ההזדמנות ליטול חלק בפרויקט הזה, וזו הצוואה הרוחנית שהשאיר למשפחתו, ובכוונתם להגשימה כמיטב יכולתם. שבועיים אחרי נפילתו הם עשו מקטע לזכרו בנופי הנגב.
ערן הצטרף לפרויקט נוסף של עמותת “להעז”, שבו יוצאי סיירת מטכ”ל הפכו מנטורים לנערי הפריפריה “מצוינות בשירות”. ערן מאוד אהב את המנטור שלו והתייעץ איתו. בתום הלימודים ערן הלך למכינת ‘’רעות’’. מכינה צבאית בה למד להקשיב ולהכיל, לצד ערכי מנהיגות ורעות, והכרת בני נוער מכול הארץ. החניכים התפרנסו מעבודות חקלאיות, וערן הרשים את האחראים ונשלח לייצג את המכינה, בסרטון בבית הנשיא. ערן כתב: “כולם יכולים להגיד כמה רע וכמה לא טוב. רק קומץ קטן יעשה עם זה משהו. אני החלטתי לעשות משהו כדי להעצים את עצמי”. הוא רצה לשפר את עצמו וליטול חלק בעיצוב החברה הישראלית. הוא ידע כי נועד לגדולות.
יהי זכרו ברוך.
