אנה בת יעקב וחיה אשורוב נולדה בגרוזנו שבצ’צניה. היא נרצחה בביתה ברחוב הגורן, שבמישור הגפן.
אנה אהבה לארח את ילדיה ונכדיה בחגים ולהכין עבורם ארוחות משובחות. ביום שישי, ערב שמחת תורה, היא התארחה בביתו של מארק בנה בשדרות ונהנתה מערב משפחתי בסוכה. בסיום המפגש היא ביקשה לחזור לביתה באופקים ולישון במיטתה. השכם בבוקר העירו אותה האזעקות, והיא יצאה מהדירה לחדר המדרגות, שם חשה מוגנת מפני הטילים. באותה שעה חדרו המחבלים לאופקים. הם התפצלו למספר חוליות חמושות ונכנסו רגלית לרחוב הגורן. הבניין בו גרה אנה היה מהבתים הראשונים בשכונה אליהם נכנסו המחבלים. בשעה 7:00 בבוקר חברתה של אנה התקשרה לבנה מארק. היא עדכנה אותו שאנה התקשרה אליה וביקשה שתזמין לה אמבולנס כיוון שנפצעה. מארק ובני ביתו היו נצורים בביתם בשדרות, הם שמעו מה מתרחש בעירם והבינו שגם בעירם וגם באופקים המחבלים רוצחים את כול מי שנקרה בדרכם. מוקד מד"א קרס וגם במוקד המשטרה לא היה מענה. הכוחות בשטח היו מעטים והתקשו להגיע לנפגעים, שנמצאו בליבו של שטח הלחימה. אנה ושכניה מהקומה העליונה, יפתח ומריה יאחנגילוב, נורו בחדר המדרגות של ביתם וביקשו עזרה, אך כוחות ההצלה לא הגיעו. שלושתם שילמו את המחיר היקר מכול. בשל המצב בשטח הדרך משדרות לאופקים נסגרה, ומארק
נאלץ להתפנות מביתו. הוא נסע עם משפחתו לבית אחותו בחדרה. שם עברו עליהם ימים רבים של ציפייה לבשורה הקשה, שהתקבלה כעבור תשעה ימים. גופתה של אנה זוהתה והיא הובאה למנוחת עולם באופקים לצד בעלה, שנפטר שנים מעטות לפניה.
אנה, שרבים הכירו בשם אַלָה, הייתה בת למשפחה ובה שתי בנות ושני בנים. היא נולדה בגרוזנו שבצ’צ’ניה, שם היהודים היו מיעוט נרדף. בעקבות עבודתו של אביה בבוכרה שבאוזבקיסטאן, היא גרה וגדלה שם. באוזבקיסטאן הייתה קהילה יהודית גדולה ומבוססת. משפחתה שמרה על אורח חיים יהודי וחשה בטוחה. בשנת 1978 אנה התחתנה עם שמעון מישייב והם גרו לצד משפחתו בדרבנד, שבדגיסטאן. בשנת 1979 נולד בדרבנד בנם הבכור מארק. אביה היה בעל אמצעים ורצה עבור ביתו את הטוב ביותר. לכן דאג שהלידות הבאות שלה יהיו באוזבקיסטאן, שהתברכה ברפואה יותר מתקדמת. ילדיה ויטלי וויקי (ויקטוריה) נולדו שם. משפחת מישייב גרה בדרבנד בבית פרטי, שהיה בבעלות המשפחה המורחבת. בביתם היו שישה חדרים, ובסמוך אליו נמצא מבנה נוסף, בו גרו הוריו ואחיו של שמעון. בנוסף לכך המשפחה נהנתה מבית קיץ צנוע, על חוף הים.
באותן שנים נשמר קשר טוב עם השכנים המוסלמים, והם חיו בשגרה נעימה. בנם הבכור מארק למד בבית ספר קרוב לביתם, שמרבית התלמידים בו היו יהודים. שני בני הזוג עבדו לפרנסתם, שמעון עבר כשף והייתה לו מסעדת עובדים של אלף איש, ואלה מכרה בגדים איכותיים. היא נהגה לטוס לתורכיה לבחור בגדים אותם מכרה בעיר מגוריה, והמשיכה לעסוק בכך כול חייה. החיים היו טובים ודבר לא חסר לבני המשפחה.
בשנת 1990 ברית המועצות התפרקה, המוסלמים בקווקז התחילו לרדת מההרים והקהילה היהודית נקלעה לסכנה מיידית. משפחת מישייב חשה מאוימת. הם נאלצו לברוח ולהשאיר מאחור את כול רכושם, על מנת להציל את חייהם. ההורים ושלושת ילדיהם נמלטו ברכבם עד אזרביז’אן. משם הם הצליחו להתקדם ולהגיע למוסקבה שבה גר דוד של אנה, אשר דאג להם לדירת מקלט. באותה עת כבר היה ברור שיעלו לישראל, וקרובי משפחה המתינו להם בארץ. תכנון העלייה התמשך כיוון שהם נאלצו להתמודד עם בירוקרטיה מורכבת. בינתיים שמעון עבד, אלה הייתה עקרת בית והילדים הלכו לבית הספר וגם למדו קצת עברית באולפן.
לבסוף המשפחה צלחה את הקשיים והגיעה ארצה. קרובי משפחה קיבלו את פניהם ואירחו אותם זמן קצר בחולון ומשם הם עברו לרמלה, בה גרו כול אחיה של אלה. הדודים תמכו בהם ועזרו כמיטב יכולתם, והם נשארו ברמלה במשך כשלוש שנים. בשנת 1998 הם עברו לאופקים. בשכונת שפירא נבנו בתי העץ, שנמכרו לעולים בזול ובתנאים טובים, וזה משך אותם אל העיר. בביתם הצנוע שררה אווירה טובה ואופטימית של שמחה וצחוק. דבר לא חסר והם הודו על הקיים. אנה עבדה תקופה מסוימת בחנות בגדים בשכונת שפירא, ובכול יום רביעי נהגה להתייצב בבסטה שלה בשוק של אופקים ולמכור בגדים. בנוסף לכך שמה יצא לפניה כבשלנית מחוננת. שמעון חזר למוסקבה על מנת לפרנס את משפחתו בכבוד, ולמעשה חילק את ימיו בין מוסקבה לבין אופקים, עד שחזר לישראל סופית בשנת 2001 .
אושרה של המשפחה נקטע באכזריות בשנת 2006 כאשר הבן ויטלי, שהיה חייל משוחרר, נהרג בתאונה בגיל 21 . מותו הפתאומי היה שבר גדול להורים ולילדים. אלה התקשתה להתמודד עם הזיכרונות בבית, שבו כול פינה הזכירה לה את הבן האהוב. הם מכרו את הבית ושכרו דירה בקומה שנייה, ברחוב הגורן שבשכונת מישור הגפן. במקביל אנה ושמעון תכננו לקנות אדמה ולבנות בית, אך לא הספיקו. שמעון חלה בסרטן ואנה דאגה לו וטיפלה בו כמיטב יכולתה. לבסוף מחלת הקורונה החמירה את מצבו, הוא הורדם והונשם והילדים נקראו להיפרד ממנו.
לאחר ששמעון נפטר אנה נותרה לבדה. ילדיה כבר בגרו, נישאו ובנו את ביתם מחוץ לאופקים. שניהם רצו לקחת אותה אליהם, לדאוג לכול מחסורה ובמיוחד שלא תהיה בודדה ותהנה מחברתם ומחברת נכדיה, אבל היא נקשרה לאופקים ולא רצתה להשאיר את ויטלי קבור בה לבדו. היא המשיכה למכור בגדי נשים שהביאה מתל אביב, מסין ומתורכיה, התפרנסה בכבוד והחזיקה לבדה את הבית. אנה אהבה שקט ואהבה לקרוא ספרים, שהנעימו את זמנה. בנוסף אהבה לבשל ולהכין סירים מלאי כול טוב ואז להתקשר למארק, שיבוא משדרות לקחת אוכל ביתי למשפחתו. ביום שמחת תורה אנה נרצחה באכזריות, כשהייתה לבדה בביתה. בנה מארק דאג להנציח את הוריו אנה ושמעון ואת אחיו ויטלי, בעץ חיים בבית כנסת בשדרות, עיר מגוריו.
יהי זכרם ברוך.
