עדנה בת מנהלוּש ומוּלת, נולדה בכפר באתיופיה בשנת 1978 . היא נרצחה בדרכה הביתה, כשנהגה ברכבה בדרך בית וגן באופקים.
עדנה ומשפחתה חגגו את החג הראשון בסוכה בבית אחותה אביבה. הם נהנו מזמן איכות משפחתי ושמח. בערב שמחת תורה עדנה עבדה במשמרת לילה, בטיפול בילדים מיוחדים בעדי נגב. בסיום המשמרת, בשעות הבוקר, החלה מתקפת הטילים על ישראל ואזעקה רדפה אזעקה. עדנה התקשרה בדאגה לבעלה, לוודא שהוא ושלושת ילדיהם מוגנים בממ”ד. הוא הפציר בה להמתין בעבודה, אך למרות הסכנה היא החליטה לשוב הביתה ולהיות איתם.
באותה שעה, כששלוות החג הופרה עם אזעקה ראשונה, אחותה אביבה ישבה בביתה עם כוס קפה לפני צאתה לעבודה. אחרי האזעקה הראשונה היא שמעה צרור יריות וקראה לבן זוגה אהרון, לנסות להבין מה שמעה. באזעקה השנייה שניהם שמעו שריקות של כדורים ועדיין לא הבינו מה מתרחש. הם התארגנו לצאת במהירות מהבית, על מנת שאביבה תגיע בזמן לעבודה. גם היא, כמו אחותה עדנה, טיפלה בילדים מיוחדים בעדי נגב. הם יצאו ברכב ונסעו מרחוב פרי מגדים לדרך סיירת שקד ומשם לצומת רנן ולעדי נגב. במהלך הנסיעה הם לא הבחינו בשום דבר חריג. אביבה החתימה את כרטיס העבודה בשעה 06:59 , ואהרון שב הביתה בדיוק באותו נתיב נסיעה. בנתיב דרכו נכנסו המחבלים לאופקים.
כשתי דקות לאחר שנכנס הביתה, אהרון התקשר לאביבה לעדכן שיש יריות ממש מול ביתם. אביבה, שידעה שאחותה בדרך הביתה, ניתקה את השיחה ומייד התקשרה אליה. עדנה לא ענתה ואביבה התעלפה. באותו הרגע היא הרגישה שעדנה נהרגה. כשהתעוררה מעלפונה התחילה לבכות ולצרוח. בדיעבד התברר שעדנה הספיקה להתקשר למוקד המשטרה כשיצאה מהעבודה, אך איש לא ענה לה. היא נכנסה דרך הכניסה המערבית של העיר, ככול הנראה חלפה על פני הטנדרים של המחבלים ונורתה למוות דרך הדלת של הנהג.
הרכב שלה חלף את כיכר הגפן, עלה על המדרכה עקב אובדן שליטה ונעצר כמעט מול ביתה של אביבה. היריות שנורו לעברה אלו היריות שאהרון שמע. בשעה תשע שלחו לנייד של אביבה תמונות של גופות באופקים. למרות טשטוש הפנים, היא זיהתה בוודאות את עדנה, שבמותה נותרה יפה, מטופחת ועדינה כמו בחייה. אביבה המבוהלת ניסתה לברר מה עלה בגורל גופת אחותה, ושכן עדכן אותה שזק”א לקחו אותה מהמקום. חלפו שמונה ימים של חוסר וודאות עד שהתקבלה הודעה רשמית על זיהויה של עדנה. באותם ימים בני המשפחה נאחזו בתקווה וחיפשו אותה בכול בתי החולים, ללא הועיל. עדנה אהבה להיות מוקפת אנשים וכמו בחייה, גם במותה היא לא הלכה לבד. היא הלכה עם המון אנשים טובים וככה גם יזכרו אותה. ואותם.
עדנה נולדה בכפר קטן ושקט באתיופיה, למשפחה בת שישה אחים ואחיות. בכפר התנהלו חיים מסורתיים וצנועים, כולם הלכו ברגל למרחקים ועסקו בחקלאות. כול התושבים, יהודים ושאינם יהודים חיו בשלום זה לצד זה. משפחתה הקפידה על אורח חיים יהודי והוריה עבדו לפרנסתם. אביה עשה סכינים והאם עשתה סירים לבית בעבודת יד, הכלים נמכרו בשוק בעיר סמוכה.
כיהודים הם חלמו על ירושלים וניסו לעלות לישראל כבר בשנת 1982 . בני המשפחה הלכו ברגל במסע ממושך ורצוף תלאות דרך סודאן, אך הקשיים גברו על החלום. ביתם הקטנה זנבו, שנולדה אחרי עדנה והייתה בערך בת ארבע, חלתה ונפטרה. כשהגיעו לסודן גם האח סלמי, שהיה בנם היחיד, חלה מאוד וההורים פחדו לאבד אותו. הם החליטו לחזור מסודן לכפר הולדתם. ברגל. במרוצת השנים הבת אביבה התחתנה ובשנת 1989 עלתה לישראל עם בעלה. ההורים נשארו בכפר עד שנת 1991 ואז עברו לאדיס אבבה, ממנה עלו ארצה במטוס בשנת 1992 .
מנהלוּש ומוּלת עלו לישראל עם חמישה ילדים, כשעדנה הייתה בת 12 . הם קיבלו בית באופקים ברחוב הגורן 90 . בשכונת מישור הגפן חוותה עדנה את שנותיה הראשונות בישראל ונקשרה לעיר ולאנשיה. מאופקים היא יצאה ללמוד בפנימייה באולפנת “גבעת וושינגטון”, ואחרי הלימודים עשתה שרות לאומי. לבסוף עבדה בגדרה כמטפלת בילדים עם צרכים מיוחדים, אותם אהבה במיוחד.
בשנת 2008 היא התחתנה עם בחיר ליבה משה ולאחר הולדת בנם הבכור היא עזבה את מקום העבודה והתמסרה למשפחתה. בשנים אלו הם גרו ברחובות, בדירה שכורה ליד ההורים, וגידלו את שלושת ילדיהם: עידן, ליאת וליפז. כשעדנה באה לבקר את אחותה אביבה באופקים, היא חשה אהבה למקום והחליטה לחזור לעיר ולקבוע בה את ביתה. אימה ואחיותיה ניסו לשכנע אותה לא להתרחק מהן, אך עדנה הלכה בעקבות ליבה ולאחר המעבר פרחה כמו פרח. באופקים היא עבדה בשתי עבודות, הייתה לה מספרה בבית ובמקביל היא עבדה כשבע שנים בקיבוץ עין השלושה במשמרות, כמטפלת במוגבלים.
עדנה דאגה שאחותה אביבה תתקבל לעבודה דומה ב”עלה נגב”, המליצה עליה והפיגה את כול חששותיה. במרוצת הזמן גם היא רצתה לעבור לשם ונציגי ההנהלה קיבלו אותה באהבה. היא המשיכה לעבוד במשמרות ובמספרה בביתה. למעשה היא הפכה את תחביב העיסוק בשיער למקצוע, הייתה בלמידה מתמדת ועשתה גם פאות איכותיות. היא נהנתה לעשות תסרוקות, תוספות שיער, צמות ומה שקשור ביופי.
עדנה הייתה עמוד התווך במשפחתה. היא אהבה לארח, נהנתה לבשל וידעה להכין אוכל מסורתי נפלא. באופייה הייתה מלאת שמחת חיים, צחקנית, טובת לב ושקטה. היא מעולם לא פגעה באיש, ונהגה בדרכי נועם כלפי כול אדם באשר הוא. עדנה חיה בקצב מהיר, כאילו חשה שזמנה קצר ורצתה להספיק הכול. היא אהבה שפע ונהגה לומר: “חיים פעם אחת.” וגם: “מי שלא נכנס למינוס לא חי. קח הלוואות ולך תהנה”.
עדנה ידעה להעניק מעצמה לכול יקיריה לבעלה, לילדיה, למשפחתה ולחברותיה. כשמלאו 30 למותה, נערכה בביתה סעודה. כולם ישבו במרפסת והיה מניין שהתפלל. אחרי שהמניין הלך, חברתה טדלה, אחותה אביבה וחברה נוספת הכינו במרפסת את הבּוּנָה, קפה קלוי מסורתי, שעדנה אהבה. לפתע נחת על הרצפה פרפר ענק ויפה וטדלה שאלה: “מה את רוצה עדנה? מה את רוצה? את רוצה למסור לנו משהו?” הפרפר הגיע לדלת וטיפס על הרשת, כאילו ביקש להיכנס. טדלה פתחה את הרשת והפרפר עף למטבח, ואז יצא החוצה לנוח במטבחון החיצוני של עדנה ועף לדרכו. למחרת עלתה המשפחה לבית העלמין וחזרה הביתה. בערב חזר גם הפרפר. הוא עף ישירות לתוך נר הנשמה. הפרפר המרהיב נשרף והנר כבה, בדיוק כמו עדנה שבבת אחת נלקחה מכול אוהביה בשיאה. אחותה אביבה, לא האמינה שדבר כזה יכול לקרות. היא מודה לאל שלא לקחו את עדנה ולא חיללו את גופתה: “אחותי הייתה קדושה, הייתה צדיקה, הייתה מיוחדת, מעולם לא פגעה באיש.” ומבקשת לזכר אחותה: “להתפלל ולא לבכות. לא לבכות ולהמשיך בדרכה, בנועם ובטוב.”
יהי זכרה ברוך.
