יעקב בן נסה ואיגור נולד ברוסטוב-על-הדון, עיר הבירה הדרומית של רוסיה. הוא נרצח בטבח הגמלאים, שהותקפו בשדרות בדרכם לים המלח.
בחוה”מ סוכות יעקב אירח את בנו אלכסיי וסיפר לו על רצונו לנסוע בחג שמחת תורה לים המלח. בנו חש דאגה לא מוסברת וביקש מאביו לוותר על הבילוי. שבוע לאחר מכן הם תכננו לנסוע לנופש צנוע באילת ולאחר ששוחחו על העניין, אלכסיי חשב שאביו ויתר על ים המלח. הם אכלו יחדיו וקבעו לדבר ביום ראשון.
בשבת בבוקר נסע יעקב לים המלח בחברת מכריו הגמלאים. הנוסעים תושבי אופקים, נתיבות ושדרות, נהגו לצאת יחדיו הסעה מאורגת, ליום מהנה בו שינו את האווירה וחיזקו את בריאותם. מזג האוויר היה נעים והם ציפו ליום חוויתי. איש לא העלה בדעתו, שכעבור זמן קצר יפלשו לישראל אלפי מחבלים חמושים מרצועת עזה, והם יירצחו באכזריות ברחוב הראשי בשדרות.
באופקים התעורר אלכסיי מהאזעקות ומקולות הירי. הוא דאג לאביו ולא הצליח ליצור עימו קשר טלפוני. למרות הסכנה ברחובות הוא יצא לחפש אותו בביתו ובמקלט השכונתי. יעקב נעלם, הנייד לא היה זמין ואלכסיי הלך לתחנת המשטרה להגיש תלונה על היעדרות. להפתעתו נאמר לו שייקחו ממנו תלונה רק כעבור שלושה ימים, וכששב אחרי שלושה ימים אמרו לו: “עכשיו נזכרת לבוא?” ימי חוסר הוודאות היו ארוכים ומתישים. במהלכם התקשרו מהמשטרה לעדכן, שהטלפון של יעקב נמצא ליד הגדר של עזה, ויש חשש שהוא נחטף. במלאת חמישה ימים להיעדרותו, התקשרו מהמשטרה להגיד שאוספים כדורים ותרופות לחטופים. חלף שבוע עד ששכנה אמרה לאלכסיי, שראתה את אביו עולה לאוטובוס שנסע לים המלח ואנשיו נרצחו בשדרות. לימים הגיעה לידיו תמונה בה ראה את אביו יושב בתחנת האוטובוס ברגעיו האחרונים. ב 18- באוקטובר זוהתה גופתו של יעקב והוא נקבר באופקים. הלוויה אורגנה בעזרתה האדיבה של ענת העובדת הסוציאלית, שארגנה הכול ביעילות ודאגה להביא את הבן הצעיר יעקב, במונית מהצפון. בשל המצב הביטחוני יעקב נקבר בחופזה.
יעקב בן נסה ואיגור ואח לטטיאנה, נולד בבריה”מ בעיר רוסטוב-על-הדון. הוא גדל בעיר עצומה בגודלה, ואהב לבלות מחוץ לביתו ולשחק בכדורגל. כאשר התקבל לבית ספר יסודי, החליטו הוריו לעבור לצפון רוסיה, לשרת את המולדת ולשפר את מצבם הכלכלי. אמו נסה הייתה רופאה ואביו איגור היה בעל מעמד גבוה במפלגה. במקום מגוריהם החדש הגיע הקור בשיא החורף למינוס 52 מעלות. יעקב השלים את לימודיו בתיכון וביקש לחזור לעיר הולדתו וללמוד באוניברסיטה, אך אביו התעקש שבנו יתגייס לצבא. יעקב נאלץ לשרת שנתיים בחרקוב שבאוקראינה, במפעל טנקים צבאי תת קרקעי, מתחת מפעל של טרקטורים. בתום השרות הוא חזר לרוסטוב והכיר את נטליה. למרות התנגדות הוריו הם התחתנו ובמקביל הוא המשיך בלימודיו וסיים תואר שני בכלכלה. יעקב ונטליה סללו את דרכם המשפחתית ושמחו עם הולדת בנם הבכור אלכסיי.
הוריו של יעקב נפטרו בזה אחר זה. הם היו צעירים יחסית והוא שקע בצער עמוק והטביע יגונו בוודקה. למרבה המזל הוא ידע לשתות במידה הנכונה על מנת לשכך את הכאב, מבלי שניכר בו הדבר. היתמות וסכסוך הירושה שנוצר בעקבות מות ההורים, טלטלו את עולמו של יעקב והרעו את מצבה הכלכלי של משפחתו. תמיד היה לו מוסר עבודה גבוה אך זה לא הספיק. פרוק בריה”מ הוביל למצב כלכלי קשה, וכאשר התברר לו שרעייתו שוב בהריון, הוא חשש שלא יוכל לפרנס ברוסיה את משפחתו המתרחבת, והחל לחשוב על עליה לישראל או הגירה לגרמניה. בשל הקשיים התערער הקשר עם רעייתו. היא קראה לבנם יעקב, בדיוק כמו שם אביו ונאבקה בהצלחה על חייו של התינוק שנולד פג. בינתיים יעקב האב החליט לפתוח דף חדש.
בספטמבר 1995 יעקב עלה לישראל לבדו. הוא הגיע לחיפה וממנה עבר לבני ברק והחל לעבוד. הוא שמר על קשר מכתבים עם רעייתו ובניו ושלח אליהם חבילות וכסף. אלכסיי למד בבי”ס ושמר על אחיו הקטן. בגיל 12-13 אלכסיי נאלץ להתמודד לבדו עם כול האתגרים, וכתב לאביו, שיחזור ויעזור להם. בזכות המכתב יעקב שב לרוסיה, ובשנת 1996 חזר ארצה עם כול המשפחה. ביתם הראשון היה בבני ברק. הם באו בהתחלה כתיירים ועברו תקופת הסתגלות מורכבת ונטולת זכויות עולה, שהשפיעה מאוד על המשך דרכם.
בשל המצב המורכב יעקב ונטליה התקשו לאחות את השברים ונפרדו. הילדים נשארו עם יעקב והוא עבד משמרות ארוכות כטכנאי בנביעות, במטרה לפרנסם בכבוד. למרות השכלתו הגבוהה וניסיונו הרב בתחומים בהם התמחה, יעקב לא הצליח לעבוד במקצוע שלו. הוא התמודד עם הישרדות בסיסית ולא היה לו הזמן שנדרש ללימודי שפה ומבחנים להוכחת הידע והכישורים שרכש. בשנת 2001 בנו אלכסיי התגייס לצה”ל לחיל השריון והבן יעקב נלקח למשפחת אומנה. חלפה שנה, יעקב ניסה בכול כוחו לשקם את משפחתו וביקש מאלכסיי לעזור לו. אלכסיי נקרע בין המשפחה לבין השרות הצבאי שאהב, ולבסוף נאלץ לוותר על הצבא על מנת לעזור לאביו ולהשיב את אחיו הקטן הביתה. בזכות מעמדם כעולים חדשים, המדינה הציעה להם דירת עמידר בעפולה או דירת עמיגור באופקים. יעקב התייעץ עם אלכסיי ובחר באופקים. הוא עבר לדירת שיכון של עמיגור בקומה אחרונה.
לפרנסתו עבד בעבודה מזדמנת בבתי אריזה בדרום, אך בשל מצבו הבריאותי עבר לעבוד בשמירה בחברה פרטית. באחרית ימיו יעקב עבד במפעל של עדי נגב באופקים. המצב אליו נקלע בישראל היה מאוד מתסכל עבורו. לפני העלייה הוא היה גם כלכלן וגם מכונאי. הוא עבד כמנהל פרויקטים וחש שעשה דברים משמעותיים וקיבל כבוד והערכה. בישראל הוא לא מימש את יכולותיו ונעצב מאוד. בנוסף לכך משפחתו התפרקה ולא עלה בידו לסייע לילדיו כפי שרצה. את קשיי היומיום הוא הפיג בשעות הערב הנעימות, כשיצא לפארק סמוך לביתו, לקרוא ספר או לשמוע רדיו.
במרוצת השנים מצבו הבריאותי הורע והוא עבר לדירה יותר נגישה ונמוכה. אלכסיי גר סמוך אליו, תמך בו ועזר לו כמיטב יכולתו. הוא הבטיח לאביו, שלעולם לא יאפשר לו לעבור לגור בבית אבות ותמיד ידאג לכול מחסורו, וקיים את הבטחתו. הם דיברו בפתיחות על החיים ועל המוות, על הפחדים ועל הדאגות. לרגע לא עלה בדעתם, שהסוף יהיה כול כך פתאומי וכול כך אכזרי. אלכסיי רוצה להעביר מסר לדור הצעיר: “מאוד חשוב שאנחנו אף פעם לא נשכח! חשוב שהתאריך 7.10.23 ייכנס להיסטוריה של ישראל. ביום אחד נרצחו כול כך הרבה אנשים ומשפחות שלמות נמחקו. הוא לא רוצה שהדורות הבאים יתרגלו למציאות שאנחנו התרגלנו לחיות בה. לדור העתיד מגיע שקט, שלווה, שמחה ושלום. יעקב כבר לא ישוב.
יהי זכרו ברוך
