יורי ורוזה
יורי ורוזה חגגו 55 שנות נישואים בחגי תשרי, ובנם מארק קנה עבורם מתנה כורסת מסאג’ מפנקת. הם התרגשו מהמתנה אך בינתיים דבקו בהרגלים ובכורסה הוותיקה. את חגי תשרי חגגו בביתם. בערב שמחת תורה הם הלכו לבית הכנסת ולאחר מכן נהנו מארוחת חג, שבנם הכין עבורם ומיין איכותי. עייפים ושבעים הלכו לישון ולצבור כוח לקראת החגיגות בבית הכנסת. בשבת שלוות הבוקר הופרה באזעקות שרדפו זו את זו ומארק התעורר ולרגע חשב שזה חלום בלהות. לאחר מכן חשב שאולי ישראל חיסלה בכיר בעזה והחמאס מגיבים. הוא קם במהירות, העיר את הוריו והפציר בהם להתארגן, להתלבש ולצאת למקלט של הבניין. יורי לא התלהב מהרעיון, מאחר ששניהם התקשו בהליכה ונעזרו במקלות. בינתיים מארק שמע יריות וכיוון שגר בקומת הקרקע, יצא לחצר לראות מה מתרחש. הוא שמע קולות וראה טנדר ובו מספר רב של דמויות מפחידות מתארגנות עם נשקים. להערכתו היו שם יותר מתשעה אנשים. חלקם ישבו ברכב, חלקם עמדו בחלקו האחורי הפתוח וחלקם התארגנו ברחוב. היה להם נשק רב כולל טילי אר.פי.ג’י. וגם בנדנות ומצלמות על ראשם. הוא לא הבין מי הם וחשב שאולי זו יחידה מיוחדת. לפתע הם פתחו באש על רכב חולף ורצחו את הנהגת עדנה מלקמו הי”ד. מארק המבוהל נכנס לדירה וביקש מההורים להזדרז. הוא לא סיפר על המחבלים, כי לא רצה להפחיד את אימו, שכבר נבהלה מהרעשים. לאביו אמר שראה מחבלים רוצחים אישה לנגד עיניו. בינתיים שכניהם יצאו וגילו שהמקלט סגור ואין ביכולתם לפתוח אותו. הם קראו לעזרה, ויורי שדאג לשכניו הורה לבנו לרוץ מהר לפתוח עבורם את המקלט, בזמן שהוא יסייע לרוזה להתארגן ליציאה מהבית. מארק יצא ראשון והפעיל כוח רב על מנת שהדלת תיפתח. המקלט היה עמוס בכיסאות ובשולחנות ומאובק, והוא פינה מעט מקום עבור השכנים, שמיהרו להיכנס פנימה. לאחר מכן יצא החוצה לסייע להוריו, שכבר הגיעו למדרגות בכניסה לבניין. מטרים ספורים הפרידו בינו לבינם אך שני מחבלים הגיחו מהשביל הסמוך לבניין ומייד אחריהם באו שניים נוספים, שזיהו את הוריו. המחבלים פתחו באש אוטומטית לעבר יורי, שנפל ראשון והתבוסס בדמו. רוזה המבועתת הביטה בבעלה האהוב, כשצרור נוסף נורה לעברה ופגע בה. מארק לא האמין לזוועה שהתרחשה מול עיניו. הוא פרץ בצעקות ובבכי בלתי נשלט והמחבלים כיוונו את הנשקים לעברו. הוא ברח במהירות למקלט, החליק על שברי זכוכית ונפל פנימה. הכדורים שרקו מעליו ופגעו בקיר. מארק נחבל קשות בראשו (זעזוע מוח) ובגבו (פריצות דיסקים), אך בדרך נס ניצל ומצא את הכוח לקום בקפיצה ולסגור את הדלת הכבדה. המחבל כבר הגיע לדלת והכניס את קנה הנשק פנימה אבל מארק לא ויתר. בכוח על אנושי הגביר את הלחץ על הדלת שנסגרה היטב, והמחבל הזועם נשאר בחוץ. בינתיים הגיעו המחבלים הנוספים, וביחד הם ניסו לפרוץ את הדלת בירי וברימונים, כשהם צועקים: “אללה הוא אכבר!” השכנים שהסתתרו במקלט בכו מאימה, הם חשו פחד מוות. מארק אחז בידית הדלת בעוצמה רבה ומנע את פריצת המחבלים פנימה. בשלב מסוים נכנס עשן מפתח האוורור והשכנים החלו להיחנק. קשה במיוחד היה מצבה של שכנה מבוגרת בת 92 . הוא חשש לחייה ודאג להוריו. הוא קיווה כי בתוך זמן קצר יגיעו כוחות הביטחון וההצלה, ועד אז ידע שעליו לאחוז בחוזקה בידית ולרגע לא להרפות. החיים של כולם היו בידיו תרתי משמע. במהלך המלחמה על הידית, שכניו התחננו בפניו שלא יצא החוצה להוריו. לפחד מפני המחבלים התווסף חשש, שהדאגה תכריע אותו. מארק היה הצעיר והחזק מבין כול האנשים במקלט, והרגיש כמו שליח שמשימתו להגן על חיי שכניו. שעות ארוכות חלפו. בחוץ נשמעו אזעקות, הדי פיצוצים וצרורות ירי אינסופיים, ואיש לא בא להושיע. רק בסביבות שעה ארבע אחר הצהריים הם שמעו קולות בעברית מעבר לדלת. חיילים צעקו שבאו להציל אותם. מארק דיבר עם החייל מעבר לדלת, וכאשר שמע את החייל בוכה הוא הבין שזה באמת צה”ל ופתח. שאלתו הראשונה הייתה היכן הוריו. החייל נחנק מבכי והפציר בו לא להסתכל. לזכור אותם בחייהם ולא במותם. מארק התעקש. החיילים זזו והוא ניגש להוריו. המחבלים המתוסכלים הוציאו את כול זעמם על זוג הקשישים, שנקלע לדרכם והיה הראשון לספוג בגופו את שנאתם. לאחר הזוועה שרוזה ויורי עברו, אי אפשר היה לזהות אותם. החיילים חיבקו את בנם ובכו ביחד איתו. באותו הרגע הוא ביקש את מותו ביחד עם הוריו.
קשה היה לזהות את רחוב הגורן. הכול היה מלא שלוליות דם וגופות. המחבלים הרגו גם את הכלבים של השכנים. מכוניות עלו באש, תרמילים היו פזורים בכול מקום וכדורים ניקבו את הקירות. כשהגיע צוות מד”א לאסוף את החללים הם התקשו במשימה וביקשו את עזרתו של הבן המסור. מארק העניק כבוד אחרון להוריו, שנרצחו בפתח הבית בו חיו בשלווה שלושה עשורים. בשל הקושי בזיהוי הגופות והכאוס ששר בשטח, הם הובאו לקבורה שבועיים לאחר מותם. המשפחה והחברים חששו לבוא ללוויה באופקים והם נקברו בבית הקברות בחולון.
רוזה
7.10.2023 – 10.11.1942
רוזה(יעקובוב) בת יוּנתן וזויה נולדה בעיר קקאנט שבאוזבקיסטאן. היא נרצחה לצד בעלה יורי בפתח ביתם ברחוב הגורן, בשכונת מישור הגפן.
רוזה נולדה בתקופת מלחמת העולם השנייה בת זקונים לאימה, שהייתה רעייתו השנייה של אביה. כשהייתה בת שלוש נפטרה אימה. אביה, שהתאלמן פעמיים והתקשה לטפל ולהאכיל את ילדיו משתי נשותיו, העביר אותה כנהוג באותם ימים לבית יתומים, שבו היא קיבלה מזון וחינוך. אביה התחתן פעם שלישית ובחלוף הזמן הבין שרעייתו השלישית לא יכולה ללדת וסיפר לה על ילדיו. האם החורגת ביקשה להביא את בת הזקונים רוזה לביתם, ולאחר שנה זכתה במפתיע לחבוק את פרי בטנה. חמישה ילדים נולדו לה בזה אחר זה, ורוזה גידלה את כולם באהבה, כמו אימא קטנה. היא דאגה להם לאוכל, עשתה כביסות וטיפלה בחיות המשק שטיפחו: פרות, כבשים ועופות. כשהגיע זמנה להתחתן בגיל 16-17 כמנהג העדה, האם החורגת לא ויתרה על עזרתה ורוזה המשיכה לטפל באחים ובמשק הבית. השנים חלפו ורוזה, שחלמה להקים משפחה משלה, פנתה לאחיה הביולוגי שחי בעיר הבירה טשקנט. היא ביקשה את עזרתו והוא הזמין אותה להתארח בדירתו, ובמקביל דאג לשידוך ופנה לחברו יורי.
יורי
7.10.2023 – 10.4.1946
יורי ידגרוב בן מזל ורחמין נולד בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן. הוא נרצח לצד רעייתו רוזה בפתח ביתם ברחוב הגורן, שבמישור הגפן.
יורי היה יתום מאב. אמו התאלמנה פעמיים לפני שנולד, כאשר בעלה הראשון נפטר מהמחלה והשני נעלם במלחמה. אביו של יורי היה בעלה השלישי ויורי היה בן הזקונים שלהם. משפחתו חיה בדוחק 13 נפשות הצטופפו יחדיו בחדר קטן. זו הייתה משפחה קשת יום, שסבלה ממחסור עז. בשביל לאכול הם לקחו מספוא של סוסים, הרתיחו במים, הביאו את החיטה לסוס ושתו את המרק. כתוצאה מכך יורי תמיד העריך את האוכל ומעולם לא הרשה לזרוק דבר. הוא הקפיד להביא את שאריות המזון לבעלי חיים.
בשנת 1968 יורי ורוזה נפגשו לראשונה בבית אחיה. שניהם גדלו בבתים דתיים, שומרי מסורת, חגים וכשרות. פעמיים הם נפגשו מחוץ לבית ויצאו לבילוי, פעם אחת לפארק ופעם אחת לקולנוע. לאחר מכן החליטו להתחתן. יורי הביא מטבע בעל ערך נמוך במקום טבעת, בהתאם ליכולתו. לאחר הנישואים הוא עבד בשלוש עבודות על מנת להתפרנס בכבוד. עבודתו העיקרית הייתה בשדה תעופה, במחסן שאכסנו מיצים ושתייה חריפה, שהעבירו מהמחסן למטוסים. רוזה עבדה כתופרת וכעקרת בית. כאישה נשואה צעירה היא שאפה להתקדם בחיים וביקשה לרכוש מכונת כביסה ותנור גז במקום לבשל על גחלים. בנם הבכור רומן היה ילד יפה ואהוב. אחריו נולד בן נוסף, שמת יומיים לאחר הלידה. כשרומן היה בן חמש פקד אותם אסון. השכנים המוסלמים, שבנם היה חברו הטוב של רומן, הציעו לרוזה להשגיח עליו בזמן
שהיא הולכת לשאוב מים מן הבאר. היא הודתה להם על העזרה והמשיכה במטלות הבית, באמונה שהילד משחק עם חברו. בלילה רומן התעורר ורצה לקום לשירותים, אך לא הצליח לזוז ממקומו, זה נראה כאילו אחז בו שיתוק. רוזה הזעיקה רופא לביתם, וכיוון שהאזור היה מלא עקרבים, היא העלתה סברה שהילד נעקץ. הרופאים לא בדקו מה באמת קרה, ונתנו לו זריקה שפגעה בבריאותו. באיחור קריטי התברר, כי בזמן שרומן התארח אצל השכנים, הם שחטו פרות לכבוד אחד החגים, והמראות הקשים הפחידו אותו ושיתקו את גופו. מאותו יום ואילך רוזה נלחמה על חייו של בנה הבכור אבל הרפואה הפרימיטיבית והטיפול הלקוי הובילו למותו בטרם עת, בגיל 19 בלבד. במקביל, הרופאים אסרו על רוזה ללדת פעם נוספת, כיוון שהיא עברה שני ניתוחים קיסריים אך היא התעקשה שברצונה לגדל ילד. בהריון השלישי רוזה אושפזה לשמירה בבית חולים. ההיריון הסתיים בשמחה גדולה עם הולדתו של מארק בשנת 1975.
הרצון לעזוב את טשקנט בער ברוזה. בשנת 1972 הם קיבלו ויזה והיו אמורים להגר לארה”ב, אבל חברים וקרובי משפחה שכנעו את יורי, שאין לו שם עתיד כיוון שאין לו שפה, מקצוע, ומשפחה, וזה מקום של קפיטליזם ולא של קומוניזם. הוא נלחץ ושרף את הוויזה. רוזה כעסה ובכתה אבל לא ויתרה על החלום. היא רצתה לעלות לישראל בשנת 1977 בשביל לטפל ברומן, כי שמעה שבישראל רופאים טובים. יורי סמך על הרפואה בטשקנט, וחשש מאובדן הפרנסה. לאחר מותו של רומן בשנת 1988 רוזה סבלה מעצב עמוק והייתה נחושה בדעתה, שעליהם להציל את בנם היחיד מארק ולעלות לישראל. זמן קצר לאחר מכן ברית המועצות התפרקה וכול מדינה קיבלה עצמאות. עבריינים השתלטו על מוקדי הכוח והסכנה ליהודים גברה. יורי השתכנע שעליהם לעשות מעשה. הוחלט שרוזה ומארק יעלו ראשונים, והוא יישאר למכור את הבית ויעלה אחריהם.
בשנת 1993 רוזה ובנה עלו ארצה והגיעו לאופקים, בה התגוררה אחותה של רוזה. בשנת 1996 יורי הגיע והמשפחה התאחדה. הם קנו את הדירה ברחוב הגורן, כשמסביב היו שטחים פתוחים ובאביב הכול היה ירוק ופורח. רוזה, שעד העלייה עבדה כתופרת, הפסיקה לעבוד מסיבה בריאותית. יורי החל לעבוד ברשות הטבע והגנים ובמשך 23 שנים עבד כעובד כללי בגנים הלאומיים בשבטה, בבאר שבע, בבית ג’וברין ולבסוף באשקלון. הוא עשה ניקיונות, טיפח דשא, שתל עצים ועסק באחזקה שוטפת. בשנת 2014 הוא יצא לפנסיה וקיבל כאות הוקרה מתנה, כניסה חופשית לכול אתרי רשות הטבע והגנים. כשהוריו התבגרו, הבן מארק עשה עבורם הכול. הוא הכין להם אוכל, דאג לניקיונות, עשה סידורים בבנק וקניות בסופר. במסירות אין קץ הוא הקפיד שלא יחסר להם דבר, ורוזה חיבקה וברכה אותו בכול בוקר. יורי ורוזה אהבו ללכת לשבת על ספסל קבוע בשכונה, ולחלק לילדי השכונה סוכריות. שמם וסיפורם הונצח באותו ספסל ודמותם תישאר חקוקה בלבבות לעד.
יהי זכרם ברוך.
