יפתח בן שרה וירמיהו נולד בעיר דרבנט, בדגאסטאן שבדרום רוסיה. הוא נרצח בעת מתקפת המחבלים, בביתו ברחוב הגורן בשכונת מישור הגפן.
מריה בת ניסן ותמרה נולדה בעיר דרבנט, בדגאסטאן שבדרום רוסיה. היא נרצחה בעת מתקפת המחבלים, בביתה ברחוב הגורן בשכונת מישור הגפן.
יפתח ומריה
יפתח ומריה יאחנגילוב חגגו את ערב שמחת תורה בחיק המשפחה, בביתם שברחוב הגורן. באותו לילה לנו בדירתם בת הזקונים אלה (אלָהנורה), בתם הבכורה שרה ונכדם גבריאל בר המצווה. בשבת בבוקר הם התעוררו מהאזעקות. בדירה בה גרו לא היה ממ”ד, אך הם העדיפו להישאר שם ולא לרוץ למקלט המרוחק. מריה דאגה לבנה אדגר ולרעייתו שגרו באותה שכונה. היא התקשרה אליהם פעמיים לוודא שהכול בסדר ולהרגיע את הכלה, שנמצאה בהריון מתקדם. זו הייתה שיחתם האחרונה. כשאדגר שמע את רעשי הירי בשכונה, הוא חשב שאולי אלו פצמ”רים או נפצים של ילדים. הוא לא העלה בדעתו, מה התרחש באותם רגעים בבית הוריו.
שרה שמעה יריות ומייד הבינה שאלו מחבלים. היא ביקשה מאמה לסגור תריסים וחלונות ולהתרחק מהם, וקראה לבנה גבריאל ולאחותה אלה שיעמדו בפרוזדור המרוחק מהחלונות. לאחר מכן רצה לחדר של אבא יפתח ונחרדה לגלות שהוא לא שם. התברר שיפתח יצא לעשן מחוץ לדלת הדירה בקומה השלישית ותכנן להיכנס כשיסיים את הסיגריה. קולות הירי התקרבו במהירות, הטנדר של המחבלים חנה מול הכניסה לביתם ויפתח היה מראשוני הקורבנות, שנורו בשכונת מישור הגפן.
בסביבות שעה 7:15 שרה התקשרה לאחיה אדגר וסיפרה בבהלה שאביהם נפצע ואי אפשר להזמין אמבולנס, כי אין מענה במוקד מד”א. אימם מריה יצאה לנסות לסייע לבעלה, נכנסה לשוק והתחננה לעזרה: “שרה אמבולנס, שרה אמבולנס.” אבל במוקדי ההצלה איש לא ענה לשרה. העזרה לא הגיעה ויפתח המשיך לדמם בחדר המדרגות. בינתיים באו לאדגר שכנים, שאמרו שפינו את אביו. הוא התקשר לשרה לשאול אם הגיע אמבולנס. היא השיבה בשלילה ואסרה עליו לצאת מהבית, מחשש שהמחבלים יירו גם בו.
הדי פיצוצים ויריות החרידו את השכונה וריח של אבק שריפה נישא באוויר. בתוך הדירה שרה ניסתה להרגיע את בנה המבועת ואת אחותה הקטנה, שבכתה ללא הרף. בחדר המדרגות אימה מריה לא זזה מבעלה ובשל המצב כול ניסיון להכניס את ההורים הביתה נידון לכישלון. מריה התחננה שישלחו אמבולנס, האזעקות רדפו זו את זו והילדים נאחזו בשרה, בחרדה הולכת וגוברת. בשלב מאוחר מדי ענה לשרה המוקדן של מד”א וביקש שתצא לראות מה המצב. היא דאגה לילדים ופחדה שיש בחוץ מחבלים, דיברה בטלפון בלחש, ניסתה להזעיק עזרה ורעדה מפחד. היא חשבה שהמחבלים ישובו ויבינו שיש עוד אנשים בבית, והם באמת חזרו. מריה התחננה על חייה אבל המחבלים דבקו בתכניתם השטנית ורצחו אותה. שרה שהספיקה לנעול את הדלת לפני שהמחבלים ניסו לפרוץ אותה, נחרדה מהקולות. המחבל פרץ לדירה בקומה שמתחת וחורר את כול התקרה בירי, בניסיון לרצוח גם את שרה, אלה וגבריאל. שרה התפללה וביקשה מאלוהים שישמור לה על הילדים. התושייה והתפקוד שלה תחת אש הצילו את חייהם.
מעבר לדלת חדל הירי ונדם קולה של מריה. שרה הורתה לגבריאל ולאלה לא לבוא אחריה. היא יצאה בזהירות לחדר המדרגות ונחרדה כשראתה כי התייתמה מאם ומאב. רק בסביבות השעה 9:00 המשפחה הצליחה ליצור קשר עם כוחות ההצלה וזה היה מאוחר מדי. סלביק, בן דודו של יפתח, לא הבין את חומרת המצב והגיע באותה שעה לאופקים ברכבו, במטרה לפנות את יפתח לבית החולים. גם אדגר התעקש והגיע למקום וביחד עם אחד השכנים כיסה את גופות הוריו. בני המשפחה לא יכולים להימנע מהמחשבה שיפתח היה פצוע מירי ואם היו מפנים אותו לקבלת טיפול בזמן אולי הוא היה ניצל. לחרדתם התברר, כי מלבד הוריהם גם השכנה שגרה למטה, אנה משייב, נרצחה.
יפתח
7.10.2023 – 1957
יפתח בן שרה וירמיהו נולד בעיר דרבנט והיו לו שתי אחיות ואח. בדרבנט גרה קהילה יהודית מסורתית, בעלת מורשת עתיקת יומין. יפתח לא נהג לספר על ילדותו. הוא שרת בצבא ועבד כנהג משאית בבריה”מ, וכשהגיע העת להתחתן אביו הציב לו תנאי שיחזור לעיר הולדתו. יפתח חזר ונישא בשידוך למריה.
מריה
7.10.2023 – 29.6.1962
מריה בת ניסן ותמרה נולדה בדרבנט, והיו לה שני אחים ושתי אחיות. היא הייתה ילדה מלאת שמחת חיים ושובבה כמו בן, שאהבה לקפוץ מגג לגג. כשהייתה בת 17 הוריה בחרו עבורה חתן, כמנהג הקהילה. מריה נישאה ליפתח והם קבעו את ביתם בדרבנט. הם גרו בבית דירות בשכונה מעורבת, שמרבית תושביה לא יהודים. במרוצת השנים נולדו להם שלושה ילדים: שרה (1982), אדגר (1986) ואלָהנורה (1990). מריה למדה הנהלת חשבונות ועסקה בתחום עד הולדתה של אלָהנורה. יפתח עבד כנהג משאית ובנו אדגר תמיד המתין בחלון שאביו ישוב הביתה מהעבודה, ומייד רץ אליו לקבל את פניו באהבה.
מריה ויפתח שמרו על יהדות ועל המסורת, הקפידו על כשרות ועל חגים. בפורים אימה של מריה הכינה חלבה ביתית מתוקה עם לחם מתוק וחילקה לכול השכנים, וכולם שמחו יחדיו. מריה למדה ממנה את הבישול המסורתי ובעצמה המשיכה את המסורת בהצלחה רבה. כשרצו בשר כשר אביה ניסן קנה פרה או כבש והזמין רב שיעשה שחיטה כשרה עד שעלה ראשון לישראל, ונערך לקליטת המשפחה כולה בארץ האבות. ילדיהם אדגר ושרה למדו מעט עברית בבית ספר יהודי, ויפתח וסבתא תמרה תכננו בשקט את העלייה. הם סיפרו זאת למריה רק כשנערכו למכירת הדירה. היה להם קשה לשכנע אותה לעזוב את עיר הולדתה אך לבסוף הם מכרו את הדירה ועלו לישראל בשלהי שנת 1993 , ישירות לבאר שבע. שם המתין להם סבא ניסן.
משפחת יאחנגילוב עזבה את דגאסטן בלילה מושלג והגיעה לישראל בליל חמסין של סוף הסתיו. הם יצאו מהמטוס בבגדים חורפיים מותאמים לשלג ומייד חשו בחום הישראלי הכבד. לאחר מכן נסעו משדה התעופה לבאר שבע, אך בשל החושך לא ראו דבר. בבוקר כשניגלה לעיניהם הנוף החשוף והצחיח, הוכו בתדהמה. באר שבע של שנות ה 90 הייתה עיר מדברית סחופת רוחות וקשוחה. בת דודה של מריה ביקרה אותם והחלה לשיר: “שרה שרה שיר שמח” ושרה נעלבה ובכתה, כי לא הבינה את המשמעות של המילים. אימה מריה הרגיעה אותה והסבירה לה שאין צורך להיפגע.
יפתח ומריה הלכו לאולפן לעולים חדשים, אך מהר מאוד נאלצו להפסיק את הלימודים ולחפש פרנסה. הדאגה לילדים תמיד קדמה לכול, לכן שניהם מעולם לא מצאו את הזמן הנדרש ללימודים מסודרים של השפה העברית, ולא יכלו לעבוד בישראל במקצוע שרכשו. מריה לא עשתה מבחנים להנהלת חשבונות ויפתח לא חזר לנהוג במשאית. בתוך זמן קצר הם מצאו עבודה בבית אריזה של יישובי חבל מעון (יח”מ) באריזת תפוחי אדמה. הם יצאו לעבודה בהסעה מאורגנת השכם בבוקר כשהילדים עדיין ישנו, ופעם בשבוע קיבלו בונוס ושבו הביתה עם שקית של תפוחי אדמה. ילדיהם שרה ואדגר התחילו ללכת לבית הספר בחג חנוכה והזדעזעו מהמנטאליות המקומית. בקווקז היה כבוד למורים ולמבוגרים, ובבאר שבע תלמידים טיילו בכיתה בזמן השיעור והתחצפו למורים.
לאורך השנים יפתח ומריה עבדו בבית אריזה בנתיבות. יפתח עבד שם עד אחרון ימיו ותכנן לצאת לעמל יומו ביום ראשון אחרי שמחת תורה. הוא עבד עבודה פיזית וקשר משטחים, והנשים היו אורזות. מריה עבדה שם עד שהחליטה להיות עצמאית, היא התחילה למכור בגדים בשווקים והחליטה לפתוח חנות של בגדים לנשים מבוגרות. בשנת 2020 היא פתחה את חנות הבגדים בעיר העתיקה בבאר שבע וקראה לה אלָהנורה, על שם ביתה הקטנה. היא עבדה שם עד יומה האחרון.
זמן קצר לאחר שעלו ארצה הם חיפשו את המקום בו ייקבעו את ביתם החדש. הם סיירו בערי הדרום: שדרות, נתיבות, אופקים ובאר שבע וגם בחדרה בה גרו רבים מבני עדתם. לבסוף הם בחרו באופקים ובשנת 1994 קנו את הדירה ברחוב הגורן. באותם ימים זה היה הקצה של העיר, שאחריו היו רק שדות פתוחים ומדבר שקט. הם גרו בבית הכי קיצוני בעיר, בקומה עליונה שפונה לנוף אינסופי. שנה לאחר מכן נרצח רה”מ יצחק רבין והקושי של מריה, שמלכתחילה התקשתה להסתגל לחיים בישראל, הלך וגבר. היא רצתה לחזור לעיר הולדתה. יפתח, שהביא את המשפחה לישראל, מעולם לא דיבר על הקושי. חבלי הקליטה גם להורים וגם לילדיהם היו מאתגרים אך לבסוף כולם בחרו להישאר כאן.
לצד שגרת היומיום העמוסה השכילו מריה ויפתח למצוא גם מעט שעות של פנאי. מריה, שמאז ומעולם אהבה לקרוא ספרים ברוסית, נהגה ללכת ברגל מביתם לספריה ליד קניונית הגפן ולשאול ספרים שהעשירו את עולמה. ביום אחד הייתה קוראת ספר שלם והולכת להביא ספר נוסף. יפתח אהב לשמוע מוסיקה ובשבתות נהג לטייל שעות ארוכות באופקים. הוא היה יוצא לבדו מוקדם בבוקר וחוזר בצהריים. השבתות והחגים היו תמיד בחיק המשפחה, לפעמים בביתם, לפעמים בבית של סבתא תמרה בבאר שבע (כשהייתה בחיים) או אצל הדוד בחדרה.
מריה ויפתח תמיד הלכו ביחד לאירועים המשפחתיים, וגם אהבו לטוס ביחד פעמיים או שלוש בשנה, בעיקר לקווקז. הם טסו לבקר גם במוסקבה וגם בסנט פטרסבורג, ומריה טסה עם אחותה לבאקו. היא תכננה לטוס לפולין כשבוע אחרי שמחת תורה, במטרה להביא סחורה לחנות. בראש השנה המשפחה חגגה בביתם, ומריה הכינה מאכלים קווקזים מסורתיים. בחג סוכות הם בילו יומיים בחדרה אצל אחותה של מריה, ובחול המועד מריה פתחה את החנות ועבדה במרץ. לקראת שמחת תורה יפתח הציע שהם ייסעו לחדרה אבל מריה
הייתה עייפה מהעומס בעבודה והעדיפה להישאר לחגוג ולנוח בבית. בשמחת תורה הם נהנו בביתם בחברת ילדיהם והנכד. בבוקר עולמם התהפך עליהם. מריה ויפתח נרצחו באכזריות בפתח דירתם.
יהי זכרם ברוך.
