אבי בן מסעוד ושולה נולד באופקים. הוא נרצח בעת מתקפת המחבלים בפתח ביתו ברחוב התמר, בשכונת מישור הגפן.
בבוקר שמחת תורה, השכנים העירו את בני משפחת חטואל ועדכנו אותם שיש אזעקות. הם יצאו למיגונית הסמוכה ולאחר מכן חזרו הביתה. למודי ניסיון, השאירו דלת פתוחה לקראת האזעקה הבאה. לפתע נשמעו בומים בחוץ. אבי חשב שילדים משחקים בנפצים, ויצא להסביר שלא עושים זאת בשעת אזעקות. הוא פתח את הדלת ופסע החוצה בדיוק כשהמחבלים נכנסו לחצר ביתו. המחבלים רצחו אותו וירו צרורות, שניפצו את החלון בסלון. כיוון שאבי יצא לבדו הם לא נכנסו פנימה, וכך למעשה אבי שילם בחייו אך הציל את רעייתו, ילדיו וגיסו.
בשעת הירי הילדים ישבו על הספה בסלון. הכדורים שרקו מעל ראשם והחלון התנפץ עליהם. כשהתכופפו לרצפה בנו נחתך מהזכוכיות של החלון. שושי חשבה שאלו רסיסי רקטה. היא נעלה את הבית וכולם רצו לחדר הפנימי ביותר. לא עלה בדעתה שמחבלים ירו בחלונה. היא ביקשה מכולם להישאר בחדר ויצאה החוצה לבדוק מה קרה לאבי. היא ראתה את בעלה שרוע על הרצפה, מוטל בתוך שלולית דם ומייד שבה פנימה, נעלה את הדלת והתקשרה למד”א. מהמוקד שאלו אותה אם יש ילדים בבית והורו לה לנעול חלונות ודלתות, כיוון שיש מחבלים בשכונה. רק אז שושי התחילה להבין מה התרחש, ובאיזה סכנה עמדה כשיצאה מהדלת.
כאשר התקשרה היא שמעה את המחבלים רצים על הגג, משוחחים וצועקים בערבית. הם חוררו את התקרה בכדורים וחייהם של בני הבית ניצלו בנס. שושי מיהרה לחדר וישבה עם הילדים. ליבה נקרע בין הרצון לצאת לסייע לבעלה שדימם למוות לבין הרצון לגונן על ילדיה. לבסוף היא נשארה איתם ואמרה שאבא נפצע ואינה יודעת מה מצבו. הם ניסו להזעיק את כוחות ההצלה מספר פעמים וגם התקשרו לשכנים. ממוקד מד"א אמרו בהתחלה שהעזרה בדרך, אחר כך כבר לא היה מענה. בשכונה התנהלו קרבות ואיש לא יכול היה לסייע. המחבלים התבצרו בבית הסמוך אצל השכנים רחל ודוד אדרי, וצלפו בכול מי שראו. רחוב התמר השקט הפך לזירת קרב מדממת.
בני המשפחה הסתתרו נעולים בחדר הפנימי, כשרעשי הלחימה מהדהדים סביבם. אזעקות, פיצוצי רימונים, טילי אר.פי.ג'י, צרורות ירי, קולות של ברזלים, בכי וזעקות העצימו את החרדות. הם פחדו שהמחבלים יחזרו וירצחו אותם. שושי כיבתה את האורות ואת המזגן, שלא יסגירו את נוכחותם. בחדר החשוך הם התפללו שלא יפקוד אותם אסון נוסף. בחצר נותרה גופתו של אבי ולצידו ישב גור כלבים קטן, שנולד בביתם. הורי הכלב וגור נוסף הספיקו להיכנס לבית והסתתרו עם המשפחה. גם הם שמרו על דממה מוחלטת.
במשך 20 שעות המשפחה הסתתרה בביתה ואיש לא בדק מה מצבם. הם הופקרו לבדם לאורך כול האירוע. לאחר ששושי דיברה עם מוקד מד"א היא חייגה שוב ושוב למשטרה, ללא הועיל. לפנות בוקר הסתיים הקרב בבית משפחת אדרי, אבל בני משפחת חטואל לא יצאו מהחדר. החשש שמסתתר מחבל נוסף שיתק אותם. השכנים עדכנו שבשעה 4:30 לפנות בוקר מישהו פינה את גופתו של אבי, אך איש לא ידע מי לקח אותו ולאן. עד יום ראשון בשעה 5:30 בבוקר הם הסתתרו בדממה בחושך, בלי מים ובלי מזון. לבסוף הגיע לביתם אחיה של שושי, שסרק את השטח ועדכן אותה שבחוץ נמצאים רק שוטרים וחיילים. היא פתחה את הדלת ואחיה חילץ את כול בני הבית לביתו בבאר שבע.
במשך עשרה ימים שושי חיפשה את גופתו של אבי ועלה החשש שהוא נחטף עד שהגופה אותרה במחנה שורה. השבעה התקיימה בבית אחותו באופקים, כיוון שביתם נהרס מהירי. שושי התקשתה לתפקד. היא נותרה חסרת אונים ואיש לא יצר קשר לשאול אם היא זקוקה לעזרה. אחיה דאג לה ברוחב לב ובמשך חודשיים וחצי אירח אותה ואת ילדיה בביתו ולבסוף הם שבו לאופקים.
אבי נולד וגדל באופקים בן להורים שעלו ממרוקו, מוותיקי העיר. הוא היה בן שלישי, למשפחה בת שלושה אחים ושלוש אחיות. אבי גדל בעיר והשלים את לימודיו בתיכון מקיף מורשה. בצבא הוא שרת בבה"ד 1 בתפקיד בוחן נשק. הוא אהב את השרות ומפקדיו העריכו אותו ולאחר השחרור הועסק אבי כאזרח עובד צה”ל. כעבור כשנתיים עבר לעבוד כטכנאי מיזוג אויר, למד מגיסו צבי את רזי המקצוע ועבד איתו. לאחר מכן החל לעבוד בחברת אלקטרה, בה עבד עד אחרון ימיו. אבי התקדם ביחד עם המפעל ונסע בכול יום למפעל באזור תעשיה רותם, סמוך לדימונה. העבודה הייתה בתנאים קשים של אבק וריחות לא נעימים של כימיקלים, אבל לאבי היה מוסר עבודה גבוה. בשנת 2022 הוא נבחר כעובד מצטיין של המפעל. הוא ניצל את כישוריו הטכניים גם בבית, וידע לתקן כול מכשיר חשמלי שהתקלקל.
יום אחד כשישב עם חבר, אבי הבחין בשושי, שהלכה לקנות פיתות במאפיה סמוך לכיכר היונים. היא מצאה חן בעיניו והוא ביקש מחברו את מספר הטלפון שלה ויצר איתה קשר. הם היו חברים במשך שנתיים ונישאו. בראשית דרכם המשותפת הם שכרו בית פרטי בגיבורי ישראל וגרו שם במשך כארבע שנים. לאחר מכן קנו את ביתם ברחוב התמר. אבי ושושי אהבו את השכונה הביתית עם האווירה המשפחתית, ובחרו לגדל בה את שלושת ילדיהם: בתאל, יגל ואדל. החיים בשכונה בה כולם מכירים האחד את השני ותמיד יושבים בערב בחוץ, היו נינוחים ונעימים.
אבי אהב ספורט והיה אוהד מושבע של קבוצת מכבי חיפה בכדורגל, הוא גם אהב אוכל טוב ונהנה לצאת עם משפחתו לבילוי משותף במסעדה. המשפחה הייתה תמיד בראש מעייניו, ולמעשה הכול נסוב אצלו סביב הבית והמשפחה. אבי היה אבא מסור לילדיו ובעל אוהב ומכבד לשושי. הם תכננו לחגוג את חתונת הכסף (25 שנות נישואין) בחודש נובמבר אך לא זכו. אבי הקפיד על כיבוד אם ואב, ובשנה האחרונה לחייו נעצב מאוד כשאיבד את אביו מסעוד. בכול יום הוא ניגש לבית הכנסת לומר קדיש על אביו, ומעולם לא החמיץ אף אמירת קדיש. הוא היה ישר וצנוע. איש של חסדים, שחילק את עלון בית הכנסת במשך 20 שנים, בכול יום שישי. בחופשים אבי אהב לטייל עם המשפחה ובחופשת פסח האחרונה, לקח את שושי ואת הילדים לטיול מיוחד מדרום לצפון בעקבות צדיקים.
משפחת חטואל נשארה לגור בביתה אחרי האסון. בשכונה התחזקה האווירה המשפחתית והישיבה בחוץ בצוותא. שושי חשה שהישיבה בצוותא ושיתוף החוויות שעברו עוזרים להם מבחינה נפשית, וכך הם מחזקים איש את רעהו וזוכרים ומנציחים את אבי, שתמיד יישאר בליבם.
יהי זכרו ברוך.
