אהרון בן רבקה והרב יוסף חיימוב נולד וגדל באופקים. אהרון נרצח מירי המחבלים בדרך סיירת שקד, בשעה שנסע כנהג אמבולנס להציל חיי אדם.
בערב שמחת תורה אהרון, רעייתו נעמי וילדיהם הילה (בת השלוש) ובארי (בן השנה ועשרה חודשים) חגגו ושמחו בקרב המשפחה. אהרון רקד עם ילדיו ועם ספר התורה בבית הכנסת, בארי המאושר אמר שיגדל וירקוד עם ספר התורה כמו אבא. בלילה הם חזרו לביתם ונעמי ואהרון שוחחו לפני השינה. לפני ראש השנה נעמי הזדעזעה ממותו במפתיע של מכר, שיצא לשגרת יומו ונהרג בתאונת דרכים. היא הגיעה לתובנה שצריך לחוות את החיים בצורה יותר משמעותית, להעריך ולהודות על הטוב ולא להתעצבן ולבזבז זמן על הבלים. הם החליטו ליישם את התובנה ובלילה האחרון ביחד, הם שוחחו על האהבה ששררה ביניהם ועל גישתם החדשה לחיים.
באווירה אופטימית הלכו לישון והתעוררו כשאזעקות פילחו את שלוות החג. בזריזות העירו את הילדים וירדו איתם על הידיים, מהדירה בקומה השלישית ללא ממ”ד, למקלט. אהרון העניק לכולם תחושה של רוגע והילדים ישבו על ברכיו בנוחיות ולא בכו. האזעקות לא פסקו והם הבינו שמתרחש אירוע חריג. בשעה 6:55 אהרון, שהיה כונן במד”א, נקרא לטפל בפצועים באורים. הוא עלה לדירה לקחת את המפתחות ורץ לאמבולנס, שחנה ליד בית הוריו אך כיוון ששכח את משקפיו חזר לביתו. האמבולנס נשאר מונע ונעמי רצה לדירה להביאם. זו הייתה פגישתם האחרונה. אהרון נסע עד לכיכר סיירת שקד, שם הבחינו בו המחבלים וירו לעברו. בשעה 7:12 האמבולנס דומם מנוע. אהרון נהרג במקום והאמבולנס נסע ללא שליטה, פגע בעמוד, סטה לכיוון הנגדי ונבלם בחומה. במוקד מד’’א הבינו שיש חדירת מחבלים וניסו להשיג את אהרון. הוא לא ענה.
הוריה של נעמי ראו את האמבולנס נוסע ושלחו לה עזרה. היא עברה לביתם ביחד עם הילדים. אחיה עדכן את המשפחה אודות חדירת המחבלים, נעל את הבית ומנע מהנוכחים לצאת ונעמי חשה תחושה מבשרת רעות. היא התפלאה שאהרון לא יצר קשר ולא ענה לנייד, התפללה לבורא עולם והתחננה שאהובה לא נפצע. לפתע עלה בדעתה ששיחתם בלילה הייתה שיחת פרידה, ועוד מעט תהיה דפיקה בדלת.
בשעה 12:00 נשמעו דפיקות בדלת. חבריו של אהרון, אנשי מד”א, חשו מחויבות להודיע להם שאהרון נפגע. הם סיפרו שאהרון נורה באופקים והוא פצוע קשה. נעמי התחננה שיגידו לה אם עודנו חי. הם סיפרו שתחנת מד’’א מלאה בגופות ושורר כאוס נורא. כשהגיע עובד סוציאלי הוא שאל את הבת הילה אם היא יודעת היכן אבא. הילה השיבה, שאבא הלך להציל אנשים. הוא סיפר לה שאבא באמת הלך להציל אנשים, אבל קרה משהו נורא בדרך, והוא לא יכול לחזור הביתה. הילדה בת השלוש השיבה: “הכול בסדר, אבא יסיים להציל את האנשים ויחזור הביתה.” כיוון שהבינה שקרה משהו רע הוסיפה: “בטח יבוא מישהו לעזור לו ויציל אותו.” למשמע דבריה נעמי נשברה.
משפחת חיימוב הצליחה למנוע את העברת גופתו של אהרון מסורוקה, וכאשר הודיעו לנעמי שהלוויה תתקיים ביום ראשון בשעה 14:00 היא התמוטטה. זו הייתה עבורה הלוויה הראשונה בה השתתפה והיא קראה לאהרון שיחזור הביתה. ברקע היה חשש נורא ממחבלים והלוויה הייתה מצומצמת אך מכובדת.
אהרון בן רבקה והרב יוסף חיימוב, רב העדה הבוכרית באופקים, גדל במשפחה ברוכת ילדים. בן שלישי מתוך עשרה ילדים. אהרון למד באופקים בישיבה קטנה, וסיים את לימודיו בישיבה גדולה בקריית ספר. לאחר מכן הוא שב לבית הוריו וחיפש עבודה. הוא הכיר בשידוך את נעמי, ילידת אופקים, בוגרת סמינר שלמדה הוראה וחינוך גופני ועבדה בבאר שבע. הם נישאו בגיל 21. אהרון שמע מחבר על קורס חובשים במד”א והתלהב מהרעיון, הוא התייעץ עם נעמי והיא עודדה אותו ללמוד תחום שיש בו נתינה. כשהייתה בהריון עם ביתם הבכורה הילה, אהרון החל שירות אזרחי שמיועד לגברים חרדיים, שרוצים לשרת לא במסגרת הצבא. הוא עשה שירות אזרחי במשך שנתיים, בתקופת הקורונה. הוא נתן מעצמו למען הציבור מעל ומעבר, ועשה משמרות ממושכות מדי יום ביומו. בתקופה זו נולדה ביתם הבכורה הילה, והביאה אושר גדול להוריה. כשאהרון סיים את השירות נולד בנם בארי ומגפת הקורונה הסתיימה.
אהרון נטל חלק משמעותי בגידול הילדים, ובשל עבודתו נקט בכול אמצעי הזהירות על מנת לא להדביק את משפחתו במחלות. מנהליו העריכו את מסירותו, אהבתו ויכולותיו בתחום, ובתום שירותו האזרחי, הציעו לו להצטרף למד”א כעובד מן המניין. נעמי עודדה אותו ותמכה בבחירתו ואהרון עבד, למד והתקדם. בשירות הוא היה חובש ונהג אמבולנס, ובהמשך עבר הסמכה כחובש בכיר. כעובד בשרות הצלה אהרון התחייב לעבודה במשמרות כולל שבתות וחגים. כיוון שמדובר בדיני הצלת נפשות זה הותר לפי ההלכה, אך לאדם דתי חרדי זה היה קושי משמעותי.
בשבת הראשונה ששובץ לעבודה, הוא לא חש שלם עם עצמו. נעמי ידעה שעשה הכול כדי להצטרף למד”א ורצתה לעודד את רוחו. היא הציעה שידבר בפתיחות עם המנהל ויזכור כי הפרנסה בידי שמים. אהרון הסביר למנהל, שנפשית אינו מסוגל לעבוד בשבתות, גם אם משמעות הדבר היא שיפוטר. אהרון דיבר מתוך אמת פנימית וזכה להבנה ולהתחשבות. סוכם כי לפי הצורך הוא יהיה כונן בשבתות ובחגים. מתוך מחויבות עמוקה לשליחותו הוא עבד שעות נוספות רבות באמצע השבוע.
אהרון עבד בשטח בתקופות סבבים של טילים, זכה להציל חיי אדם ונחשף להרבה מראות קשים. הוא היה אדם רך וטוב לב, ונעמי פחדה שהאירועים הקשים שפגש ישפיעו עליו נפשית, אבל זה לא הורגש עליו. כאשר הקפיצו אותו מעבר לשעות העבודה, הוא שאל את נעמי לדעתה והיא תמיד תמכה בו ואמרה שיצא לאן שצריך. גם כאשר סייע בטיפול בילדים והוקפץ, היא עמדה לצידו. אהרון חש בעשייתו תחושה של שליחות, ופעל תמיד בענווה ובצניעות.
בימים ששובץ ככונן, האמבולנס חנה ליד ביתם ואהרון היה מוכן ומזומן לפעולה. כשהוא קיבל קריאה מהמוקד, עזב ברוגע את שולחן השבת או החג ונכנס לחדר פנימי לקבל את השיחה. הוא נהג לצאת מהבית בשקט ולנסוע למקום האירוע ללא סירנות וללא אורות מהבהבים. כשהיה כונן בבוקר שמחת תורה, התברר מהמעקב אחר האמבולנס, שאהרון האיץ את הנסיעה כשחלף ליד גן הידידות. ככול הנראה הוא הבחין במחבלים וניסה לחמוק מהם בדרכו להציל חיים. כדור בודד חדר דרך מושב הנהג, פגע בו ושם קץ לחייו. אוהביו עדיין מתקשים להאמין שלא יחזור. נעמי הבטיחה לילדיה שיגורו בבית שיאהבו, ובתוך ההתחלה החדשה שהעניקה להם, היא מתקשה להאמין שאהרון לא ישוב והגעגועים תמיד מנת חלקה בכול צעד ושעל.
יהי זכרו ברוך.
