שמעון חייט בן סמדר ועמרם נולד באשקלון וגדל באופקים. נרצח מירי המחבלים במסיבת הנובה ביער רעים.
בערב שמחת תורה שימי בא במפתיע לבקר את אימו ביחד עם בנו רני בן הארבע. הוא סידר את שולחן החג, הכין ארוחה טעימה וקידש. בתום הארוחה רני נרדם וסמדר ובנה ישבו לפצח גרעינים. הם נהנו מזמן איכות נדיר של אם ובנה האהוב. לפני לכתו אמר לה: "אימא אני אוהב אותך." וסמדר השיבה: "אני אוהבת אותך." היא ליוותה אותו מדירתה בקומה השלישית ועד לחניון ושימי נסע לביתו. הם לא העלו בדעתם שזו תהיה פגישתם האחרונה.
בבוקר שמחת תורה סמדר התעוררה מהאזעקות ורצה למקלט בלי הטלפון הנייד. ביתה שלומית, שישנה אצל בן זוגה במושב עוצם, הופתעה לראות ששימי אחיה חיפש אותה פעמיים. הוא ידע שבדרך כלל הנייד שלה כבוי בשבת. שלומית חזרה אליו מודאגת, ושימי ענה: “אל תדאגי אחותי הכול בסדר. אני מגיע הביתה, מבקש מקסם שתדליק לי את הדוד. אני אסיים להתקלח ואתקשר אליך." בדיעבד הבינה, שהוא רק רצה לשמוע אותה בפעם האחרונה. כעבור פחות משעה אשתו קסם התקשרה ואמרה לה: "ירו בשימי!" ושלומית התקשתה להאמין ומייד התקשרה לחבר שיצא איתו לנובה. החבר עדכן ששימי אכן נורה ונפגע ברגלו.
שלומית התארגנה במהירות ויצאה מעוצם לכיוון אופקים, לקחת את אימה סמדר לסורוקה ולחפש את שימי אבל הכביש נחסם לתנועה בשדרות. סמדר יצאה מביתה לחפש רכב שייקח אותה לבית החולים. היא הלכה מהבלוק לכביש הראשי וראתה טנדר עמוס נכנס לאופקים, ורק בדיעבד הבינה שאלו היו המחבלים והם לא הבחינו בה. בינתיים בשדרות שלומית ניסתה לעבור את החסימה, ללא הצלחה. השוטרים אילצ ואותה להסתובב והיא נסעה דרך בית קמה והגיעה לצומת אשל הנשיא. גם שם הציבו מחסום, אבל אפשרו לה לנסוע לסורוקה. במהלך הנסיעה היא התקשרה לחבר שנמצא עם שימי. הוא סיפר שהגיעו לסורוקה, אך למרות שידע ששימי נהרג, לא רצה לבשר זאת בטלפון. במקביל, אחות של סמדר הגיעה לסורוקה והתקשרה לעדכן, שנאמר לה כי שימי יצא מחדר ניתוח והוא לא בסכנת חיים, אבל היא לא ראתה אותו.
שלומית הגיעה לחדר מיון ונחרדה מהמראות המזוויעים ומהצעקות קורעות הלב, שנשמעו מכול עבר. היא חיפשה את שימי, שלמרבה המזל נשא על גופו תעודת זהות. האחות לקחה אותה לזהות את אחיה, ומסביב הכול היה מלא גופות מחוללות. שלומית התקשתה להאמין למה שראתה, והאם סמדר נקראה ביום ראשון לזהות את בנה. לפני שנסעה לזיהוי בבית החולים, סמדר התגנבה לבית העלמין באופקים, לראות אם בכלל אפשר לעשות לוויה. במקום היו עשרות גופות בשקיות קשורות, והן נדמו בעיניה כנרות. היא חשה שנקלעה לסרט אימה.
היא נסעה לבאר שבע, זיהתה את בנה ונפרדה ממנו בנשיקה ובבקשת סליחה ומחילה, גם בבית החולים וגם בבית העלמין. סמדר הודתה על כך ששימי נקבר בשלמותו. גופו לא חולל ואף שערה לא חסרה לו. לימים נודע למשפחת חייט, ששימי נהג ברכב והיו עימו שני חברים. הוא חשב שהם הגיעו למחסום של חיילים, אבל אלה היו המחבלים שמייד ירו ברכב. חבר אחד הצליח לברוח והשני נשאר איתו. זוג שברח מהמסיבה ליווה אותם לתחנת הדלק בכפר עזה, והוא התחנן לעזרתם וסיפר שיש לו ילד בבית. בני הזוג עשו לו חוסם עורקים, אבל הפינוי התעכב ודמו אזל.
שימי נולד בבי"ח ברזילי באשקלון ונקרא על שם סבו שמעון ביטון, שהיה פייטן מוכר באופקים וגם זכה להיות הסנדק שלו ביום הברית. סבא שמעון נפטר בפתאומיות חודש לפני שמחת תורה. המשפחה שלא עיכלה את הפרידה ממנו, ספגה אסון נוסף כשהנכד שימי נרצח.
זמן קצר לאחר שנולד, הוריו של שימי התגרשו ואמו סמדר שבה עם ילדיה לעיר הולדתה אופקים. בהתחלה הם גרו בשיכון, בבית של סבתא פאני וסבא שמעון, עד שסמדר קיבלה דירה לה ולארבעת ילדיה: שלומית, שימי, רחל ושלמה. שימי היה ילד מיוחד ואהוב על כולם. הוא למד בבית ספר אשלים ולאחר מכן עבר לפנימיית "נווה חנה" בקרית גת, שם למד עד גיל 16 . הוא חזר לאופקים לתקופה קצרה ובגיל 17 הכיר את בת הזוג קסם ועבר לאשקלון לגור איתה. כבר כילד הייתה לו נתינה, וככול שגדל היה בחור של חסדים, כפי שלמד ממשפחתו. כשעבר לאשקלון הוא הקפיד לעזור לאנשים ועשה גמילות חסדים בימי חמישי ושישי. הוא הביא אוכל לנזקקים בחמישי וחלות בשישי. שימי הקפיד לעשות זאת עם האמצעים שלו ועם הרכב שלו, שבוע אחר שבוע בכול מצב.
קשר מיוחד במינו נרקם בינו לבין אימו. הילד שבגר הפך עבורה לאיש סוד ולמשענת. שימי תמיד דאג לה ובכול פעם שהתקשרה אליו, בא לאופקים והתייצב לצידה, תמך וסייע. הוא היה דוד אהוב על אחייניו, שמח לבלות בחברתם, לשחק איתם ולבנות איתם בתים בלגו. אהבתו הגדולה הייתה נתונה לבנו רני, שהתייתם מאביו בגיל ארבע, והתקשה להבין ולהשלים עם האובדן. שימי אהב לטייל עם בנו בשטח, כשהם רכובים על טרקטורון וכתושבי אשקלון הם בילו שעות רבות בים.
שימי עבד במוסך ובזמנו הפנוי בימי שישי נהג לצאת לטיולי טרקטורונים, אהב ללכת לים ולטיולים. חבריו נהנו להיפגש ואהבו לבוא איתו לבקר את אימו באופקים. גם לאחר מותו, חבריו שמרו על הקשר עם סמדר ונשארו עבורה כמו ילדיה. בחגים שימי ביקר את אימו ובסוכות האחרון בני המשפחה ביחד עשו על האש, ונהנו מהמפגש. בדרך כלל שימי לא היה ילד של מסיבות ולא יצא בלי בת הזוג. למסיבת נובה ביער רעים הוא יצא עם חברים והגיע למקום בסביבות שלוש בבוקר. קסם ביקשה שיחזור הביתה מוקדם, והוא תכנן לחזור מהר ולבלות את החג איתה ועם בנם רני, אבל המתקפה הרצחנית קטעה את חלומותיו ואת תוכניותיו. אוהביו התקשו לעכל את האובדן. לאחר מותו אימו הוציאה תעודת זהות חדשה ונחרדה לגלות כי שמו הוסר מהספח. היא נלחמה בעקשנות מול הרשויות עד שקיבלה ספח חדש, ובו נרשם שמו: שמעון חייט ז"ל. היא עונדת על צווארה שרשרת עם דמותו, ששמורה בליבה לעד. סמדר קוראת לו: "שמשון, גיבור של אמא." ומבקשת שיזכרו אותו כמלך, כמלאך.
יהי זכרו ברוך.
