ראובן בן מוריס ומרגלית (מרגו) נולד וחי באופקים. הוא נרצח על ידי מחבלי החמאס בביתו ברחוב הגורן בשעה שהגן על ילדיו.
בני משפחת ויזמן נהנו בערב שמחת תורה מארוחה חגיגית וזמן איכות משפחתי, שאחריה הלכו לישון בבתים סמוכים זה לזה. השכם בבוקר העירו אותם האזעקות והם מיהרו למקום הבטוח הקרוב. ראובן וילדיו קורל וגיל, שישנו בביתו, מיהרו להסתתר במבנה בטון צנוע, בחצר הבית. מהבית השכן יצאו באזעקה השנייה הבן ליאור, רעייתו שהייתה בהריון מתקדם, בתם בת השנתיים, האחות שוהם והאם דליה. הם מיהרו למיגונית הסמוכה וביחד עם השכנים נחרדו לגלות שהיא נעולה. מבלי להתעכב הם רצו לבניין הסמוך במטרה להיכנס למקלט, אך גילו שהמקלט שרוף וחשוך. ליאור ויתר בני המשפחה הצטופפו בחדר המדרגות של הבניין והאזעקות נמשכו ללא הרף. רעייתו המבוהלת הציעה שירוצו לבית של סבתו ברחוב הכרמים וימתינו בממ”ד הביתי עד יעבור זעם. בדרכם הבחין ליאור באמה פוליאקוב ז”ל שהלכה לכיוון הבניין. הם אספו ציוד לילדה ורצו לבית ברחוב הכרמים. כשהגיעו לכניסה נשמעו צרורות של ירי, שלא פסקו זמן שנראה כנצח. בדיעבד נודע להם, כי בבנין בו מצאו מחסה, נרצחו אמה פוליאקוב ויליזבטה (ליליה) קוסטיצן. חייהם ניצלו בנס.
ראובן שמע את הירי ודאג למשפחתו. הוא התקשר לאחיו, שנמצא עם כולם בבית הסבתא ועדכן אותם שיש מחבלים בשכונה. הידיעה שכולם הגיעו למקום בטוח הרגיעה אותו. הוא ביקש שהם יסתגרו וינעלו את הדלתות, אך בעצמו נשאר בחוץ חשוף לסכנה. ראובן היה אדם אמיץ מאוד. לא היה לו נשק להגנה עצמית אבל זה לא הרתיע אותו. הוא הצטייד בלום להגנה עצמית ופטרל בחצר ביתו, במטרה לשמור על ילדיו, שהסתתרו במבנה הבטון בחצר. מחצר ביתו הבחין בשוטרים שבאו להגן על השכונה ואף דיבר איתם מעבר לחומה, במהלך הקרב. מחבל שנכנס לחצר של שכניו הבחין בראובן מעבר לגדר וירה בו למוות, לנגד עיניהם של ילדיו. איש ביטחון, שהבחין במתרחש בא לסייע לשכנים שהתבצרו בבית, ונטרל את המחבל מיידית. הוא הציל את חייהם של קורל וגיל.
לקראת שעה 9:00 נודע לליאור שאביו נרצח ואחיו ואחותו מסתתרים במבנה בחצר הבית. למרות המרחק הקצר, בשל הקרבות שהתחוללו בחוץ אי אפשר היה לגשת אליהם, וזו הייתה תחושה קשה ביותר. רק בשעה 18:00 הודיעו לו שאפשר לצאת. הוא מיהר למקום, ראה שכיסו את אביו ולקח את אחיו ואחותו לממ”ד בו התקבצה כול המשפחה. ראובן, במותו כמו בחייו דאג לילדיו עד הרגע האחרון.
ראובן היה בן בכור להוריו מוריס ומרגלית, שעלו ארצה ממרוקו, נשלחו לשדרות ולבסוף קבעו את ביתם באופקים. הוא התייתם מאביו במלחמת ששת הימים, כשהיה כמעט בן שנה וחצי ואמו הייתה בהריון עם אחיו. לימים אמו נישאה שנית והוא זכה באח ובשתי אחיות. ראובן וארבעת אחיו ואחיותיו גדלו בשכונת בן גוריון. באותן שנים אופקים הייתה קטנה וכולם הכירו את כולם. התושבים חיו בצניעות, שמרו על המסורת ועל תחושה קהילתית חמה ועוטפת. ראובן למד בבית ספר יסודי ממ”ד “סיני” ואחר כך בתיכון המקיף.
לאחר הלימודים הוא התגייס לצבא, לתפקיד נהג חילוץ של רק”מ, טנקים. משרותו הצבאי ועד אחרון ימיו עבד ראובן כנהג משאית. בסיום השרות בחר לגור ביחד עם אחיו בבת ים ובאותה תקופה הכיר את דליה והתחתן עימה. בבת ים נולדו בנם הבכור ליאור והבת קורל. באמצע שנות ה 90- המשפחה שבה לאופקים לרחוב הגורן בשכונת מישור הגפן. זו הייתה שכונה חדשה, שרבים מתושביה היו עולים מבריה”מ ולצידם גרו בני המשפחות הוותיקות. באופקים נולדו הילדים הצעירים: שוהם וגיל. החיים בשכונה המשפחתית בקצה העיר היו נעימים. בני המשפחה אהבו לטייל בשטחים הפתוחים, ותקופה קצרה הייתה לראובן אורווה של סוסים שאהב וגידל בחצר, ממש כמו במושב. בערב שבת נשמעה הצפירה ובבת אחת שרר שקט ותחושה חגיגית עטפה את המקום. ביום שבת נפגשו כול הילדים בחוץ ושיחקו כדורגל. לימים התגרש ראובן מרעייתו אך נשאר לגור בשכונה. כאשר אמו התבגרה ועברה לגור קרוב אליו, הוא טיפל בה ודאג לכול מחסורה.
ראובן היה אדם דעתן, בעל תפיסת עולם שמרנית ונחרצת, שחזר בתשובה והתקרב לדת. עיקר דאגתו הייתה נתונה לעתידם של ילדיו, והוא חי תמיד בביטול עצמי בשביל שלא ייחסר להם דבר. שגרת יומו הייתה ברורה, שנים על גבי שנים הוא עבד בלילות ובכול יום נסע במשאית לאילת ומשם לשוהם ובחזרה לאופקים. גם כשבנו ליאור ניסה לשכנע אותו לעבוד פחות, הוא לא הצליח. ראובן השיג את כול שביקש בהתמדה ובעבודה קשה. רק בשבתות הוא נח ושמר את קדושת היום. כאדם שבנה את כול אשר לו בעמל רב, ראובן חלם שילדיו יהיו מסודרים בחיים מבחינה כלכלית והגשים את חלומו עוד בימי חייו. ליאור זכה להקים משפחה ולגור צמוד לבית אביו בשכונת ילדותו, ומלבד קורל שגרה בבאר שבע, ילדיו נשארו באופקים. ראובן חי בצניעות וברגע האמת הפגין גבורה עילאית, כשמסר את נפשו על הגנת ילדיו.
יהי זכרו ברוך.
