אנדריי ג'נבקוב בן יורי ואלה נולד בבוכרה ועלה בנעוריו לישראל. אנדריי נרצח סמוך לבית הוריו, ברחוב הגורן בשכונת מישור הגפן.
זויה בת יורי ואלה גדלה בבוכרה ועלתה לישראל בצעירותה. היא נרצחה סמוך לבית הוריה ברחוב הגורן, בשכונת מישור הגפן.
האחים ג’נבקוב
בבוקר שמחת תורה התעוררו בני משפחת ג’נבקוב מהאזעקות. זויה יצאה מביתה על מנת להיות עם הוריה ואחיה אנדריי, אך כדורי המחבלים פגעו בה ממש סמוך לבית הוריה. אימה אלה שמעה את המתרחש ויצאה החוצה. היא ראתה שזויה פצועה ומדממת ולא ידעה מה לעשות. האח אנדריי, שאהב אותה אהבת נפש, יצא לבדוק מה קרה ולסייע לאחותו. גם האב יורי יצא בניסיון לעזור. למאמצי ההצלה הצטרף תושב השכונה, איש הקבע דניס קניאזויק, ששמע את קולות הירי, התמגן והתחמש ורץ להציל את חיי שכניו. דניס התקשר למוקדי החרום בניסיון להזעיק עזרה, אך לא קיבל מענה. בינתיים הירי התעצם ודניס הבחין במחבל שניצב מולו. התפתח קרב פנים אל פנים במהלכו אנדריי נהרג ודניס נפגע משבעה כדורים ונמצא בסכנת חיים.
יורי ואלה ההמומים נכנסו ויצאו מביתם מספר פעמים. אבודים ומוכי אימה הם צפו בילדיהם הירויים, ולא יכלו להושיע. כשיורי הבין ששני ילדיו נהרגו הוא התמוטט. בינתיים הגיע לרחוב השוטר איתמר אלוס, שבדק וזיהה שדניס אומנם נפצע אנושות אבל נשאר חי ובהכרה. הוא קיבל מיורי את מפתחות הרכב שלאנדריי, העמיס את דניס על המכונית ונסע במהירות לסורוקה. שם הצילו את חייו של דניס ולאחר שיקום ארוך הוא שב לביתו.
גופותיהם של זויה ואנדריי נותרו מוטלות ברחוב סמוך לבית הוריהם עד שעה 16:30 אחר הצהריים. בשל המצב והמחסומים בדרך, אחיהם ואחותם התקשו להגיע לאופקים ולתמוך בהורים בשעתם הקשה. אחותם גלינה הגיעה אחרי שכבר אספו את הגופות ודוד הגיע אחריה. הוא נחרד כשראה את הזירה, שנדמתה בעיניו לבית מטבחיים. בתוך שלוליות הדם הוא זיהה את הכפכפים של זויה ואת הכפכפים של אנדריי ואסף אותם. מאוחר יותר, לאחר התייעצות עם רב, קבר את הכפכפים.
איש לא ידע לאן הגופות נלקחו, והמשפחה נסעה למשרדי להב 433 מול נתב’’ג ומסרה דגימות די.אן. איי. שיאפשרו לזהותם. המשפחה נאלצה להמתין זמן רב כשהיא שקועה באבל עמוק ורצון לשבת שבעה. גופתו של אנדריי נמצאה וזוהתה כעבור חמישה ימים, ביום חמישי. גופתה של זויה נמצאה וזוהתה רק ביום ראשון, כעבור שמונה ימים. שניהם הובאו למנוחת עולמים בבית העלמין באופקים.
זויה זיוה
7.10.2023 – 3.9.1978
זויה נולדה באוזבקיסטאן וגדלה שם עד שהוריה עברו לבוכרה עקב התגברות האנטישמיות. זויה הייתה ילדה טובה, שקטה וסגורה באופייה. היא לא התחברה לבני גילה, למעט חברת ילדות אחת, שתמיד נמצאה לצידה. זויה אהבה לשוחח עם הסבתות בשכונת ילדותה, כי הן היו סבלניות וקשובות אליה. היא סיפרה להן סיפורים והן השיבו לה אהבה ונהנו מתשומת הלב שלה. זויה אהבה את העברית ולמדה את השפה בהצלחה. ביחד עם אימה אלה היא חגגה את חגי ישראל במיזם של הסוכנות היהודית. באותה תקופה דודתה מצד האם עלתה לישראל מקווקז, והזמינה אותם להצטרף למשפחה בישראל. זויה התלהבה מהרעיון וכאשר החלטתם של הוריה ואחיה התמהמהה, היא הודיעה שתעלה לפניהם. היא עמדה בקשר עם הסוכנות ועלתה לבדה בסביבות גיל 19 . באותה עת היא גרה אצל דודתה בבאר שבע ומצאה עבודת כפיים במפעל של מזגנים.
שנתיים לאחר מכן עלו ארצה כול בני המשפחה. הם הגיעו לרמלה ושכרו דירה. האחות הגדולה גלינה הייתה נשואה והייתה בחודש השמיני להריונה, דוד נשאר ברמלה, וההורים ביחד עם זויה ואנדריי קבלו דירה ברחוב רגר בבאר שבע. במרוצת הזמן זויה התחתנה ומאוחר יותר גם התגרשה מבעלה. היא קבלה דירה ברחוב קיבוץ גלויות באופקים, ובעקבותיה גם הוריה ואנדריי עברו לאופקים. זויה חילקה את זמנה בין הדירה שלה לבין ביתם של ההורים.
זויה הייתה חייכנית, צנועה ושקטה. היא אהבה במיוחד לבשל ונהגה להכין מטעמים נפלאים. הנשים במשפחה התברכו בכישרון בישול והכינו אוכל קווקזי מסורתי טעים במיוחד. יותר מכול הן אהבו להכין ולאכול קורזה – מאכל מסורתי של כיסוני בשר. זויה למדה לבשל מאימא, מדודתה ומסבתא ואף התעלתה עליהן. בכול מקום בו הייתה, הביאה עימה את האור.
אנדריי אברהם
7.10.2023 – 15.12.1984
אנדריי היה בן זקונים ואח קטן לגלינה, לזויה ולדוד. הוא היה ילד בעל אופי טוב וחברותי. בשנותיו הראשונות היה חלש ואימו טיפלה בו במסירות על מנת שיגדל ויתחזק. הוא הפך לילד ספורטיבי והחל להתאמן באגרוף. הוא למד בבית ספר מקומי שבו דברו בוכרית ורוסית. תלמיד טוב, שאהב מתמטיקה אך בלט במיוחד כשחקן כדורגל מבוקש בשכונה. ככול שגדל בלט כבחור חזק מאוד נפשית ופיזית.שנות הילדות בבוכרה היו רוויות זיכרונות נעימים. משפחת ג’נבקוב חיה חיים טובים, הילדים בילו בשכונה וגם הלכו לקולנוע. המשפחה שמרה על היהדות בעיקר בזכות הסבתא, שהקפידה לחגוג את כול החגים ולהזמין את המשפחה אליה. היא הלכה לעולמה בשנת 1994 ובמרוצת הזמן נשמר הקשר לדת בזכות הסוכנות היהודית, שהזמינה את היהודים לחגוג ביחד. הסביבה בה חיו הייתה נחמדה עבורם אבל הכול השתנה כשברית המועצות התפרקה, ובתוך המשבר החברתי העמוק האנטישמיות זקפה ראש.
המשפחה עלתה ארצה כשאנדריי היה בן 15 . הוריו שכרו דירה ברמלה ולאחר מכן עברו לבאר שבע. אנדרי השלים את לימודיו בתיכון, התגייס לצבא ושרת בחיל השריון כטנקיסט. בתום השרות הסדיר הוא נשאר שנה בצבא הקבע. לאחר השחרור אנדריי עבד עם אחיו דוד בעבודות גבס ובשיפוצים. באותה עת הוא גר ברמלה עם דוד ומשפחתו. אנדריי עבר לאופקים כאשר אחד מדודיו, שעבד כאינסטלאטור, הזמין אותו לעבוד אצלו באופקים. אנדריי עבד איתו ובהמשך נכנס לשותפות בתחום השיפוצים ועבד גם כעצמאי בתחום הרתכות. הוא היה אדם חרוץ ועצמאי, שעבד עבודות פיזיות מורכבות במטרה להתפרנס כראוי. באופיו נשאר שקט, צנוע ומופנם, ולא הרבה לדבר ולספר למשפחתו מה עובר עליו. במקביל, כולם הכירו את טוב ליבו וידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו.
בתקופה מסוימת ניסו דוד ואנדריי להיכנס לתחום האגרוף אבל זה לא צלח, כי הספורט לא היה מפותח בארץ. ברמה האישית אנדריי מעולם לא זנח את הספורט. הוא נרשם למכון כושר ובזמן המועט שעמד לרשותו הלך להתאמן. בתקופה האחרונה לחייו הוא גר עם ההורים ודאג להם. הם מספרים שעבד שעות ארוכות וחזר הביתה עייף. באותו זמן הוא הכיר חברה מאזור הצפון והיה מאושר בחברתה. היא ביקרה בביתם, אהבה את אימו ובישלה איתה והמחשבות על העתיד המשותף שמחו את ליבם.
ליורי ולאלה ג’נבקוב, ילידי קווקז שעברו לאוזבקיסטאן וממנה הגיעו לבוכרה, נולדו שישה ילדים. שני ילדים קטנים הם איבדו בנסיבות טראגיות לפני עלייתם ארצה. שני ילדים בוגרים נרצחו לנגד עיניהם במתקפת הטרור בשכונת מישור הגפן. ברגע אחד עולמם חרב עליהם והמקום הבטוח בו בנו את ביתם הפך לזירת רצח, ולתזכורת יומיומית של כאב וגעגוע. בנם דוד עבר לגור איתם על מנת לתמוך בהם, ולעזור להם להתמודד עם הקשיים, המראות, הקולות והזיכרונות. כשהיה עליו לתכנן מצבות עבור אחיו ואחותו האהובים, הוא ביקש להדגיש את אופיים המיוחד, שתמיד יזכרו אותם באופטימיות, כאנשים טובים, צנועים וחייכנים.
יהי זכרם ברוך.
