אריאל בן אבינדב אשכול וזהבה נולד וגדל באופקים. אריאל נהרג, כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.
רואי בן אבינדב אשכול וזהבה נולד וגדל באופקים. רואי נפל בעת מילוי תפקידו, כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.
האחים גורי
בית משפחת גורי במהלך כול השנה ובמיוחד בחגים ובשבתות היה בית של שמחה, הכנסת אורחים, שירהושתייה ואוכל טוב. בבוקר שמחת תורה האב אבינדב השכים קום והלך עם חברו לבית הכנסת התימני. בשש וחצי הוא שמע את המטחים הראשונים ללא אזעקות והמשיך בדרכו. באי בית הכנסת החלו להתפלל אך התפילה נקטעה מפעם לפעם באזעקות. בשעת ההתראה כולם נכנסו למקלט של בית הכנסת ובהפוגות המשיכו להתפלל. איש לא העלה בדעתו שיש חדירת מחבלים לאופקים.
רעייתו זהבה, הבנים והדר אשתו של אריאל התעוררו מהאזעקות הראשונות. זהבה נבהלה מהרעש הנוראי של אזעקות, טילים וירי בו זמנית. היא פחדה שזה קלצ’ניקוב. בנה החייל רואי קם ראשון ומייד אמר שילך לעזור. הוא יצא כשלרגליו סנדלים. אריאל קם אחריו, שאל: “איפה רואי?” ויצא בעקבותיו וגם הדר הצטרפה לבנים. זהבה המבוהלת נשארה לבדה בבית ואמרה תהילים. רעשי המלחמה הלכו והתעצמו והחשש לילדיה גבר.
רואי יצא ראשון ללא נשק ועמד בחוץ. אריאל יצא אחריו חמוש באקדח ופתח בריצה לכיוון ממנו נשמעו היריות. רואי רץ אחרי אחיו והדר רצה מבוהלת אחרי שניהם וצעקה לרואי שיחזיר את אריאל. ליבם לא נתן להם לעמוד מנגד והם הסתערו קדימה וקראו לכול מי שראו להיכנס לתוך הבתים ולהישמר לנפשם. הם רצו למרחק של כחצי קילומטר מביתם, עד שאריאל הבחין בחוליית מחבלים. לנגד עיניה של הדר, אריאל ירה לעברם והמחבלים השיבו אש ורדפו אחריו עד שנפגע ונפל. הם הבחינו גם בהדר ופתחו לעברה באש. חייה ניצלו בנס. היא הצליחה לברוח פצועה ברגלה ולמצוא מסתור בבית בשכונה. את רואי היא לא ראתה אך היה לה ברור, שראה את אחיו נפגע ונופל.
זהבה אכולת הדאגות המתינה בבית אך איש לא חזר, הירי נמשך והיא החליטה לצאת לחפש את בניה. הליכה קצרה ברחוב ומפגש עם אדם שרץ כאחוז אמוק, המחישו לה את הסכנה בחוץ והיא שבה לביתה מבוהלת שבעתיים, והתחילה להתקשר לבתי חולים. רק כשאבינדב שב מבית הכנסת הוא התחיל להבין את חומרת המצב. בבית זהבה סיפרה לו מה התרחש, והוא יצא לחפש אחר הבנים והכלה. לבסוף, כוחות הביטחון מנעו ממנו להתקרב לאזור הקרבות ושלחו אותו בחזרה הביתה. אבינדב וזהבה שמעו שאנשים נהרגו בשכונה ושאופקים סגורה בגלל המחבלים ומפלס החרדה עלה. הדר עדכנה אותם בשיחה טלפונית מה ראתה וכיצד נפצעה. הם החליטו לצאת ברכב לסורוקה, בתקווה לאתר את הבנים פצועים. הנסיעה הייתה מפחידה, מחסומים וחשש מפני מחבלים ליוו אותם לאורך כול הדרך.
בסורוקה שרר כאוס נוראי. פצועים מכול רחבי הדרום פונו לחדר המיון. המראות היו קשים מנשוא וההמולה הייתה רבה. לאחר בדיקה התברר שילדיהם לא הגיעו לשם והביאו להם רשימת מספרי טלפון של בתי חולים נוספים, בתקווה שאולי ילדיהם פונו למקום אחר. בני הזוג התיישבו על ספסל, גלמודים ועצובים ובוכים ללא הרף. הם התקשרו כמעט לכול בתי החולים, אך ללא הועיל. כשאזל כוחם זהבה התקשרה למש”קית ת”ש מהיחידה של רואי וביקשה שתעזור לה ותתקשר לעוד ארבעה בתי חולים שנותרו. השעות חלפו, המידע בושש לבוא, והם נשארו לשבת אבודים ומוכי יגון על הספסל בסורוקה. רק ביום ראשון הם שבו לביתם באפיסת כוחות.
חמישה ימים חלפו עליהם בחוסר וודאות לגבי גורלם של הבנים. ביום חמישי בסביבות שעה חמש התקבלה הבשורה המרה שרואי נהרג, ובסביבות שלוש לפנות בוקר התקבלה הבשורה אודות מותו של אריאל. ביום שישי הם נקברו זה לצד זה. לזהבה נודע כי רואי ראה שאריאל נורה ונפל, והוא התחבא מתחת רכב אך ללא הועיל. המחבלים הגיעו אליו וירו בו למוות. היא ניגשה למקום ומצאה את הכיפה של רואי שנותרה מיותמת בשטח והיום היא שמורה אצלה, מזכרת מבן אהוב. במיוחד קשה ומטרידה את ההורים המחשבה – מה עבר
לרואי בראש, כשראה את אחיו האהוב נופל?
אריאל רפאל
7.10.2023 – 7.9.1993
אריאל נולד וגדל באופקים בשכונת מישור הגפן. הוא היה ילד עדין, ממושמע ושובה לב, שכולם אהבו להיות בחברתו. אהבתו הגדולה הייתה ציור והוא נהנה לצייר בעיקר דמויות של חיות כמו סוסים עם רקע יפה וגם אנשים וגיבורי על כמו נינג’ות וצבי נינג’ה. בבית הספר נהג לצייר ולהאזין למורים בו זמנית. בשעות הפנאי הוא הזמין חברים ושיחק כדורגל. כנער אריאל למד בישיבת “אפיקי ארץ” באופקים והיה חניך בתנועת הנוער בני עקיבא. הוא סיים את לימודיו בהצלחה ולפני הגיוס למד במכינה בקצרין. שאיפתו לתרום לחברה ולעשות שרות ערכי התממשה, כאשר התגייס לתפקיד לוחם בגדוד שקד בחטיבת גבעתי. במהלך השרות הוא עשה קורס מ”כים והציעו לו לצאת לקורס קצינים. לאחר התלבטות הוא הסתפק בשרות קרבי של שלוש שנים, ותמיד התייצב באהבה לשרות מילואים עם הצוות הוותיק מהצבא, בזכות חוסנו הפיזי הוא קיבל תפקיד להיות מאגיסט.
לאחר השחרור אריאל עבד במעבר כרם שלום, ובמשך כשנה וחצי הוא חסך כסף במטרה לטוס לטייל בעולם. בינתיים הוא קנה לעצמו מתנה אופנוע חדש משולב (כביש ושטח), אך עשה תאונה ובנס נפצע קל בלבד. כך נחרץ דינו של האופנוע והוא נמכר בהפסד כספי. אריאל המשיך לעבוד בחריצות עד שחסך מספיק כסף, וטס לטיול מרתק שנמשך שנה ותשעה חודשים. לקראת סיום המסע הוא עבד בארה”ב בעגלות ושם המשיך לטייל עד שנגמר לו הכסף, ובקושי עלה בידו לרכוש כרטיס טיסה בחזרה לישראל. לאחר שובו ארצה, אביו אמר לו שהגיעה העת למצוא את בחירת ליבו ולהתחתן והוא יבנה להם בית במושב, וכך היה. אריאל זכה להכיר את הדר והם בחרו זה בזו ובאו בברית הנישואין. אבינדב בנה עבורם בית במושב בטחה, במשק בו גדל. הוא חלם שאריאל ישיב עטרה ליושנה ויפריח את המשק. הדר ריהטה את ביתם בטוב טעם ואריאל התגייס לשב”ס כסוהר ופתח פרק חדש בחייו. במהלך השרות הוא קיבל תעודת הוקרה על שמנע תקרית מאוד קשה במהלך מריבה בין שתי קבוצות עבריינים. בשגרה הוא היה אדם עדין ושקט אבל היו לו תעוזה, קשיחות ואומץ, שבאו לידי ביטוי ברגע האמת. העבודה בשב”ס נעשתה יומם וליל ואריאל החליט לעזוב את השרות ולחפש עבודה ללא משמרות, במטרה להקדיש את עיקר זמנו לרעייתו ולמשפחה. הוא עבד בהדברה במשך כשנה והתחבב מאוד על המעסיק ובמקביל התחיל ללמוד לתואר הנדסאי חשמל.
בשעות הפנאי הוא קרא ספרים רבים, ותמיד היה בלמידה עצמאית מקריאת ספרים ובעזרת המחשב. לאורך כול הדרך בלטה אהבתו לזולת ואנשים אהבו להיות בחברתו ולהתייעץ איתו. אריאל היה איש של אנשים שאהב גם להיות לבדו ולנגן בגיטרה. כישוריו היו רבים מספור ובעזרת ידי הזהב שלו הוא עשה תיקונים בבית, ניגן, צייר וכתב שירים מרגשים. רק לאחר מותו התפרסמו אחדים משיריו כשזכה במקום שני, בתחרות הכתיבה: “מילה במקום”. לצד כישרון הכתיבה אריאל התברך בקול יפה וצלול. הוא ידע לקרוא בתורה בהיגוי תימני ולשיר פיוטים בנוסח מרוקאי. לפעמים אריאל שר לאימו את “עד אחרי הנצח” של פאר טסי, והיום השיר מעלה דמעות בעיניה. הוריו מוצאים מעט נחמה בכך שאריאל הגשים את כול חלומותיו.
רואי חיים
7.10.2023 – 19.10.2001
רואי נולד בבי”ח סורוקה, פג קטן שהדאיג את אימו אך גדל לתפארת והתחזק. בגיל שנתיים רואי כבר טיפס על הארונות במטבח ומאז דבר לא עצר בעדו. הוא היה ילד מאוד פעלתן, שאהב לרקוד ולשמח אנשים ומגיל קטן אסף סביבו חברים רבים. הוריו הנחילו לילדיהם ערכים של אהבת הזולת ואהבת הארץ וביתם תמיד היה פתוח בפני חברים. הרגישות שלו לזולת באה לידי ביטוי ביומיום, למשל כשראה שכנה הולכת לזרוק אשפה ולקח ממנה את השקית הכבדה או כשביקר שכנה אחרת עם כוס קפה ואמר בשובבות: “הנס מאצלי והעוגות מאצלך.” בביתם, כשזהבה שאלה מה הוא רוצה לאכול נהג להשיב: “מה שקל לך לעשות”.
רואי החל ללמוד בישיבה התיכונית והצטרף לתנועת “בני עקיבא” כחניך ובהמשך כמדריך, וקיבל כלים מעשיים איך לתרום לחברה ולממש את הערכים ביתר שאת. הוא היה מאוד פעיל בגמ”ח והתנדב לעזור ולחלק מצרכי מזון לנזקקים. ימיו היו מלאי עשייה וחבריו הקיפו אותו עד שעות הלילה המאוחרות. הוא הפגין חריצות ועצמאות ובגיל 15 החל לעבוד עם חבר כקבלן גינון. שניהם התמידו בעשייה ומימנו לעצמם לימודים וגם רישיון נהיגה, מבלי לבקש עזרה מההורים. הוא עבד גם בקולנוע באופקים, וכאשר העבודה הסתיימה בשעה מאוחרת, נהג ללוות חברה מהעבודה עד לביתה, מתוך דאגה שלא תלך לבדה בלילה. רואי נמצא בחברת נערים ונערות, שאהבו אותו אהבת נפש, ובקיץ הלך במכנס קצר וגופיות. מי שראה את חזותו הפתוחה ומלאת שמחת החיים, לא יכול היה להעלות בדעתו שרואי שמר נגיעה בקפידה. אביו התפעל והתגאה בבחירה של בנו, וראה גדולה בכך שהקפיד על העניין, בחברה שזה לא נהוג בה. לאחר מותו אמר אבינדב, שבנו היה ילד קדוש וצנוע עם נשמה גבוהה, ששימש דוגמא לחבריו. בתום הלימודים בתיכון רואי למד במכינת בית אורות בירושלים. בתקופה זו כתב מאמרים על לשון הרע ועל כיבוד אב ואם. לאחר מכן הוא בחר בשרות משמעותי והתגייס לסיירת גולני. ביחידה הוא התקדם עד לתפקיד מ”כ ופיקד על טירונים. מפקדיו רצו לשלוח אותו לקורס קצינים אבל הוא התלבט. כמפקד רואי הפך לדמות אבהית עבור חייליו. הוא היה קשוב לבעיותיהם האישיות, טיפל בהם וחיזק אותם, שלא יעזבו את הצבא בגלל קשיים. גם בצבא המשיך לעשות מתן בסתר והתייעץ עם אביו כיצד לסייע לחייל, שמשפחתו הייתה במצוקה כלכלית. אבינדב רצה לסייע למשפחה מכספו אבל רואי התעקש לעזור להורי החייל בעזרת הכסף שחסך מעבודתו בגינון. לאחר מותו אביו המשיך ולדאוג להם, לעילוי נשמת בנו.
כשרואי שב לחופשות חבריו מייד התייצבו בביתו. היו מגיעים כעשרים חברים וזהבה דאגה להם והכינה עבורם אוכל של בית ובמיוחד פריקסה מעשה ידיה, שכולם אהבו. בימי שישי בצהריים החברים באו לזולה בחצר הבית, ליהנות ולשיר קריוקי. רואי תמיד דאג לסדר ולנקות את הפינה ולקנות כיבוד ושתייה. בזכותו בית משפחת גורי הפך למוקד של שמחה וגם השכנים הצטרפו למסיבה ונהנו מהאווירה הטובה.
ברגע האמת ליבם של אריאל ורואי לא נתן להם לעמוד מנגד. האחים שהיו קשורים זה לזה רצו יחדיו להציל חיי אדם, ולעצור את המתקפה של המחבלים. הם שילמו את המחיר היקר מכול, ואביהם אבינדב מסביר: “יש חינוך לערכים בבית ובבית הספר, אבל בלי יסודות הבית קורס. לרואי ולאריאל היו יסודות טובים בנפשם. שניהם תמיד חייכו, נזהרו מלשון הרע, היו ערניים ומודעים לעצמם ונזהרו מלפגוע בזולת.” חשוב לו להדגיש שבכול דור ודור קמים עלינו לכלותנו: מורי אביו נלחם בתימנים, אחיו נלחם במלחמת יום כיפור, הוא נלחם בשלום הגליל, ובשמחת תורה הבנים נלחמו ונהרגו באופקים. הוא מאמין שבעזרת השם גם השמחה עוד תשוב לביתם בזכות הנכדים (בינתיים נולדו נכד ונכדה משתי בנותיהם, כשנה לאחר אובדן הבנים) והם עוד יחזרו, בדיוק כמו שכתוב בתורה. הוא ממשיך בדרכם של בניו לעילוי נשמתם. זהבה מציגה את עצמה: “אני אימא של שני בנים שמתו על קידוש השם.” היא דואגת להנצחת בניה האהובים, ובין היתר הכינה חולצה עם הדפס של תמונת הבנים וחילקה חולצות לחברים, שמקפידים לשמור על קשר ולהנציח את חבריהם בדרכם. אחד מהם הנציח את אריאל, כשקרא לבתו בשמו.
יהי זכרם ברוך.
