רחמים בן אשר ובלהה נולד וגדל באשקלון. הוא נרצח מירי המחבלים, בשעה שהלך בטיילת הסמוכה לעדי נגב, לפני תפילת שחרית.
חג סוכות בבית משפחת בנימין, בשכונת שפירא שבאופקים, היה עתיר חוויות משפחתיות טובות. בחצר הבית נבנתה סוכה ענקית ויומיים לפני שמחת תורה הם עשו “על האש” והצטלמו כולם ביחד בסוכה. בליל הושענא רבה רחמים למד כול הלילה, ובבוקר חזר הביתה לאכול ולנוח. בצהריים יצא להליכה אותה נהג לעשות מדי יום ביומו בשעות הבוקר. הוא צעד מביתו שבשכונת שפירא עד עדי נגב ובחזרה. כשחזר התכוננה המשפחה לשמחת תורה. בערב ישבו ההורים עם שתי בנותיהם הנשואות ומשפחתן ושבעת הילדים שבבית לסעודת חג. הם חשו התרוממות הרוח, ושרו את כול השירים שהכירו. רחמים רקד עם נכדו בן השנה וחצי. הערב הסתיים באווירה שמחה וטובה ובציפייה לחג שמחת תורה. רחמים אמר למשפחתו שאולי הוא יתעכב להקפות, ושלא ידאגו אם יאחר קצת לארוחת הצהריים, אלא יקדשו ויאכלו.
בבוקר שמחת תורה רחמים אמר שבת שלום לרעייתו עליזה ויצא להליכה בשעה חמש וחצי. הרחובות היו ריקים מאדם. בני משפחתו התעוררו מהאזעקות. הם לא הבינו מה מתרחש, אך נאמנים לאמונתם הם לא פתחו טלפונים או אמצעי תקשורת בשבת. הם העריכו שמדובר על מתקפת טילים אך לא שמעו יריות ולא הבינו את גודל האירוע. בסביבות שעה שמונה, כשתדירות האזעקות ירדה, יצאו האם וביתה שירה לבית הכנסת קויתי. בדרכן פגשו אדם, שהזהיר אותן מפני מחבלים באופקים. עליזה חשבה שזה אירוע בפאתי העיר והחליטה להמשיך לבית הכנסת. שירה חשבה שאולי כדאי לחזור והאם השיבה: “כדור שצריך לפגוע בבן אדם, לא משנה איפה הוא יהיה הכדור יגיע עד אליו.” ולא ידעה את אשר דיברה.
בבית הכנסת היו אנשים רבים שרקדו וזרקו סוכריות. ליתר ביטחון הם סיימו לחגוג מוקדם מהרגיל, ובשעה 11:00 שבו לביתם להתארגן לסעודה. רחמים לא שב וכאשר הילדים הלכו לבית הכנסת בשעה 13:00 נודע להם שאביהם לא הגיע לתפילה, והם החלו לדאוג. עליזה הלכה לאנשי זק”א לברר והם הבטיחו לבדוק. בינתיים המשפחה העריכה שרחמים מסתתר ומתעכב בדרך בשל האזעקות והמחבלים, אבל הערב הגיע, החג יצא והחשש גבר. רחמים הוכרז כנעדר, ואשתו, ילדיו והחתנים התפללו בביתם בדבקות כול הלילה מהחלון הם הבחינו באנשי משטרה ובחיילים שחיפשו אחר מחבלים בשכונה, ובמיוחד במבנה סמוך, שנמצא בבנייה. למרבה המזל לא נמצאו מחבלים במקום.
הלילה חלף ובבוקר הגיע לביתם הרב יוסף אביטל, הרב של נחלת יוסף, שהבין שאיש עדיין לא ניגש אליהם. הוא בא לבשר להם את הנורא מכול, על מנת להפסיק את חוסר הוודאות. בבוקר שמחת תורה רחמים הגיע כמעט עד עדי נגב, כאשר מחבלי החמאס הבחינו בו וירו לעברו. הראשון שהבחין בגופתו היה חייל שעדכן את אנשי זק”א, שפינו אותו לבית העלמין באופקים וזיהו אותו מתוך היכרותם עימו. משם הוא נלקח למחנה שורה והקבורה התמהמהה. לאחר מאמצים רבים הוא אותר ומסע הלוויה נקבע ליום שני בשעה אחת לפנות בוקר. למרות שירד גשם עז והיה חשש גדול בשל המצב הביטחוני, רבים ליוו אותו בדרכו האחרונה, ונערכה לוויה מכובדת ולא חפוזה.
רחמים נולד בשנת 1971 באשקלון למשפחה בת שלושה בנים. הוא למד באשקלון, ולאחר מכן בישיבה קטנה בבאר יעקב. בהמשך עבר לירושלים ולמד בישיבת ראשית חוכמה של הרב אטון, בסנהדריה. באותה עת הכיר בשידוך את עליזה שהדריכה בירושלים בפנימייה לבנות. הם התחתנו בבני ברק וגרו זמן קצר באשדוד, ומשם עברו לאופקים בשנת 1996 , בעקבות המלצת חברים, שגרו בעיר. כאן נולדו להם שש בנות ושלושה בנים, ושתי בנות שנישאו קבעו את ביתן באופקים.
משפחת בנימין גרה בשכונת בן גוריון ורחמים החל ללמוד בכולל “קול רינה” של הרב אברג’ל. השכם בבוקר, רחמים יצא להליכה ממושכת ולאחר מכן הלך ללמוד. ילדיו חונכו למצוות ולמעשים טובים, בביתם ובמוסדות החינוך אליהם נשלחו. כשהיו קטנים הוא עזר לעליזה בהכנת האוכל ובהתארגנות ושליחת הילדים למוסדות החינוך. תמיד היה עבורם אב וחבר, שאהב להגשים את חלומותיהם. הוא עשה הכול בפשטות ובלי יומרה. בימי שישי עזר לעליזה להכין את השבת, וביחד הם עשו קניות ובישולים. רחמים נהנה לעזור במטבח, ורק כאשר הסירים היו מוכנים הוא יצא לסידורים שלו. נוכחותו השרתה אווירה שמחה ונעימה רחמים דאג במיוחד לבתו הבכורה, שחלתה בטרשת נפוצה והייתה נכה סיעודית. הוא פינק אותה ורכש רכב מתאים בשביל שיוכל להוציא אותה ליהנות עם כול המשפחה, בטיולים משפחתיים ואפילו בבית קפה.
הוא אהב לעשות הפוגה משגרת החיים, ולהקדיש זמן לבילוי משפחתי מגבש, הוא יזם פעילויות מגוונות, לעיתים באזור הקרוב, הם ישבו בפארקים ועשו על האש, ולפעמים עשו נסיעות ארוכות למשל לצפת או לירושלים. הם הלכו ביחד לאתרים ערכיים, למוזיאון יד ושם, לעיר העתיקה ולכותל. תמיד ביחד. בכול פעם שהוא יזם זמן איכות משפחתי, כול הילדים נסעו עם ההורים. בחופשות בין הזמנים המשפחה אהבה לטייל ובחודש תמוז האחרון ביחד המשפחה נסעה למירון. רחמים הזמין צימר למשפחה ועליזה הכינה את כול הבישולים בבית וארזה בצידניות. הם ביקרו גם בקברי צדיקים במירון, וזכו לחוויה מיוחדת במינה. גם בקורונה כשכולם היו בבית, רחמים יזם פעילויות מגבשות עם הילדים. הוא למד איתם ועשה מבחנים וצ’יפר בהתאם לציון. לימים אמרה הבת שירה: “אבא היה המנוע ואימא המכונית”.
רחמים התברך בידי זהב וכמעט שלא הזמין בעלי מקצוע הביתה. בביתם בשכונת שפירא, הוא נוכח בכול פינה. ביחד עם הבנים הוא בנה מנורה עם פסיפס שנתלתה במטבח, וכשעליזה חיפשה פינה לפמוטות של שבת הוא חצב בקיר פתח והביא בעל מקצוע שבנה פינה משיש בהתאמה אישית. הוא אהב לחדש וליעל שיהיה נעים ובחדר הורים הכין פינה של ברז קטן לנטילת ידיים. כשהחליטו לעשות מזגן מרכזי הוא תכנן הכול ונעזר בזוהר, אבא של נהוראי סעיד, לבנות בגבס בהתאם לתוכנית. גם הנער נהוראי בא עם אביו לעבודה. שניהם, רחמים ונהוראי, נרצחו בשמחת תורה.
עליזה מתגעגעת לבעלה וממשיכה באמונה בדרכם המשותפת: “בתור אנשים מאמינים אנחנו יודעים שזה מה שהקדוש ברוך הוא תכנן, וזה מה שמכוון מלמעלה. אנחנו מקבלים באהבה ומרגישים שהוא משגיח עלינו מלמעלה. יש הרבה סייעתא דשמייא. גם בתוך הקושי אנחנו רואים שהקב”ה תמיד איתנו, מחבק אותנו, אוהב אותנו. אני חולמת אותו לפעמים, תמיד במאור פנים. הוא איתנו. הנשמה טוב לה. השם יקום דמו וימלא את החסר.”
יהי זכרו ברוך.
