משה בן רחמים ודוולאת נולד וגדל בכפר סבא. הוא נרצח בעת מתקפת המחבלים ברחוב החיטה, בשכונת מישור הגפן, אופקים.
משה ורעייתו אביטל נסעו מטבריה לאופקים, לחגיגת הברית של נכדם החדש, בבוקר שמחת תורה. בערב סוכות נולדו לבת הזקונים ברכה תאומים בן ובת, ולכבוד האירוע בעלה תכנן מסיבת ברית מושקעת. הוא ביקש להדר במצווה ובמיוחד לשמח את הורי רעייתו. בחצר בית הכנסת “אור שמואל” ברחוב הכרמים במישור הגפן, הוקם אוהל חגיגי ותוכנן אירוח כיד המלך.
משה, שהתברך ב- 14 נכדים בימי חייו(הנכדה ה 15- נולדה כשחיפשו את גופתו) ראה את התאומים ובערב שבת החזיק את נכדתו. הוא תמיד אהב לדבר ולהצחיק במפגשים משפחתיים, אך במפגש האחרון היה מופנם ושקט. כשנפרד מביתו אמר לה: “ברכה אני עייף,
אני הולך לישון.” וזה נשמע לה מוזר. משה ורעייתו התארחו ברחוב החיטה, הם הלכו לישון ולצבור כוחות לאירוע, שתוכנן לשעה 10:30 בבוקר.
בשעה שש ברכה קמה להאכיל את התאומים ולפתע שמעה רעש חריג. בהתחלה חשבה שזאת משאית האשפה, אבל הרעש הלך והתגבר והתחילו אזעקות ברצף. היא דאגה להוריה וקיוותה שאביה ישרה רוגע בבית. לפתע נעשה שקט ונשמעו צרורות של ירי ברצף. בני הבית לא הבינו מה מתרחש בחוץ וייחסו את הירי לצה”ל. הם לא העלו בדעתם שהגיעו מחבלים מעזה לאופקים, אך חמותה התעקשה שאלו מחבלים ודאגה שכולם ייכנסו לחדר. בשל פיקוח נפש הם פתחו את הטלפון וראו עדכון על חדירת מחבלים לאופקים. היום שאמור היה להיות החגיגי בחייה הפך לחלום בלהות, וזו הייתה רק ההתחלה. היא חשה את הפחד מחלחל.
בסביבות שעה שמונה משה פתח את דלת הבית. הרחוב היה ריק מלבד המחבלים, שהתמקמו בבית משפחת אלבז והבחינו בו. אחד מהם ירה לעברו כדור בודד שפגע בצווארו. משה נפל פנימה. לחרדתם של בעלי הבית ושל רעייתו הוא נהרג במקום וכול מאמציי ההחייאה כשלו. לפי סרטוניי מצלמות האבטחה מעריכים שהמחבל רצה לרדת לכיוון הבית בו התארח משה, אבל המחבל השני החליט שהם ימשיכו להתבצר על הגג. בהמשך היום התפתח קרב יריות על הגגות, במהלכו אותם המחבלים הרגו את רב”ט יונתן אלעזרי וחוסלו.
הידיעה המרה פשטה בקרב בני המשפחה ובעלה של ברכה מיהר לזירת האירוע. כולם נמנעו מלעדכן את ברכה, שהרגישה שקרה אסון נוראי אך לא ידעה את מהותו. בשל המצב היא לא רצתה לערוך את הברית אבל המוהל הגיע בחירוף נפש, והתעקש לקיים את המצווה. לבסוף נערכה הברית בשעה 11:00 . ברכה חשה ברע כשראתה שאימה מגיעה בלי אביה, ומישהו הסביר לה שמשה ראה מחבל והתעלף, ופינו אותו לסורוקה עם בעיית לחץ דם. היא הסתכלה על אימה שהקושי ניכר בפניה ושאלה את עצמה, למה שאבא שלה ימות? היא האמינה שהתעלף וקיבל התקף לב, וכשנודעה לה האמת לאחר הברית חשך עליה עולמה, והחלו לעלות בראשה שאלות קשות ומייסרות. בשעה חמש נלקחה גופתו של משה מזירת הרצח, ואבדה למשך עשרה ימים של חוסר וודאות ושברון לב. לבסוף הוא הובא למנוחת עולמים בטבריה.
הוריו של משה עלו ארצה מפרס ומשה בנם הרביעי (מתוך תשעה) היה הראשון שנולד בישראל. משפחת בן פורת גרה בכפר סבא, וההורים חינכו את ילדיהם לחיי אמונה, לימוד ועשייה. בשל המחסור משה הלך לבית הספר כשבידו שקית ניילון עבור ציוד הלימוד והמזון. הוא התקשה ללמוד קרוא וכתוב והוריו לא ידעו עברית. גם המורים לא הועילו ולבסוף הוא התעקש והצליח ללמוד לבד. משה התברך באופי חברותי ותמיד אהב לעזור לזולת. בבית למד מאימו את אומנות הבישול, וממנה קיבל את האהבה ואת הכישרון, שליוו אותו עד יומו האחרון. כבר כילד הקפיד על מצוות כיבוד אב ואם ונרתם לעזור להוריו בפרנסה, הוא עבד בעבודות מזדמנות כמו שטיפת חדרי מדרגות וניקיון בתים ואת הכסף הביא להוריו. גם כשגדל ולמד בישיבה גבוהה בירושלים, הוא עבד ודאג להוריו ולאחיו ולעצמו לא לקח דבר. במהלך הלימודים הכיר בשידוך את אביטל, צעירה מטבריה שבאה ללמוד בסמינר. הם התחתנו כשהייתה בת 18 וגרו תקופה קצרה בעיר הקודש וממנה עברו לטבריה, שם הקימו בית ומשפחה. כעבור כשנתיים הם חבקו בת בכורה שירה. שנה לאחר מכן נולדו התאומות נעמה ומיכל, וכעבור שש שנים נולדה בת הזקונים ברכה.
סמוך להולדת התאומות משה התגייס לצה”ל, עשה טירונות ושובץ כטבח בחוות השומר. הוא הועסק במשך שנים רבות כמשגיח כשרות בבית אבות עמל טבריה, ואהב מפעם לפעם להיכנס למטבח ולהכין משהו. מעסיקיו והדיירים נחשפו לכישוריו ובמרוצת השנים הוא עבד שם גם כטבח. משה אהב את הקשישים במקום אהבת נפש ודאג לכול מחסורם. לעיתים הניח תפילין למבוגרים, וכשנפטר דייר קראו לו להגיד עליו שמע ישראל. הוא נהנה מחברתם, האכיל אותם, שוחח עימם ורקד איתם. כשהגיעו דיירים חדשים הוא דאג שירגישו בבית, ועשה הכול ברוחב לב ובחיוך, מתוך אהבת האדם באשר הוא אדם.
בבית האבות הפך משה ללב הפועם של הבית. כטבח הקפיד שמי שלא אהב את התפריט הכללי, יקבל ארוחה בהתאמה אישית. היה לו חשוב שכולם ירגישו טוב ויהיו שבעים. בסוף היום הוא ארז את האוכל שנשאר והביא אותו לנזקקים. את האהבה למטבח הוא הוריש גם לדור ההמשך, וברכה למדה ממנו את רזי הבישול בשנה הראשונה לאחר החתונה. קודם לכן היא נהנתה מהארוחות מעשה ידיו.
שגרת יומו הייתה רבת פעלים. הוא קם בחמש בבוקר והתפלל הנץ בבית הכנסת, חזר לביתו להעמיד סירים לצהריים, שרעייתו לא תתעייף, ולאחר מכן ניגש לסופר, שלא יחסר דבר בבית. בתשע הלך לעבודה ושב הביתה בערב אחרי התפילה. כשהגיע תמיד דאג לניקיון, שיהיה מסודר ונעים, ולמרות שעבד קשה כול היום, הקפיד לשאול כול אחד מה רצונו לאכול, והכין ארוחות בהתאמה אישית. כשברכה הפכה לאימא, היא למדה להעריך את מסירות ההורים כפליים.
משה אהב את טבריה ולמד את צפונותיה. לפני כניסת שבת נהג לרדת עם חבריו לכנרת. לשבת במים ולשאוף אוויר צח. שלושת בנותיו הגדולות והנכדים נשארו לגור בטבריה, ומשה היה איש משפחה מסור, בעל אוהב ומכבד ואבא שהתגאה במשפחתו ונהנה לעזור לבנותיו בגידול הילדים ולקחת את הנכדים לגן. כשנולדו לברכה התאומים, האושר גאה בו. הוא ציפה לברית בכיליון עיניים אך לא זכה.
ברכה מרגישה שהוא דואג לה מלמעלה. בדיעבד נודע לה כי בדרכו לאופקים הוא נתן צדקה מאה ₪, לבחורה שעמדה בצומת וחיפשה טרמפ. אומרים כי צדקה תציל ממוות וברכה מרגישה שבמתן הצדקה אביה הציל את משפחתו ממוות. הוא שילם בחייו והם ניצלו.
יהי זכרו ברוך.
