איציק בן שרלי וסוזן בלילטי נולד וגדל באופקים. הוא נהרג כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.
בהושענא רבה התארח איציק בביתה של אחייניתו טלי. בני המשפחה ישבו סביב שולחן החג ונהנו מערב נעים. הם שוחחו על מלחמת יום כיפור ועלתה השאלה, האם יכולים לתקוף ולהפתיע את ישראל כמו ביום כיפור? אחותו זהבה שללה את הרעיון על הסף, ואיציק השיב ברצינות: “אתם לא יודעים כמה זה קרוב.” זהבה הופתעה כשבסיום הארוחה איציק שהקפיד על אורח חיים בריא חרג ממנהגו. הוא טעם בהנאה את כול הקינוחים ושתה ויסקי. איציק וזהבה חזרו לישון בביתם בשכונת מישור הגפן, באווירה אופטימית.
בשעה 6:20 זהבה קמה והתכוננה לצאת לטיול עם חברים לירושלים. היא הכינה קפה, פתחה טלוויזיה והביטה בתדהמה על מסך כתום מהתראות. היא העירה את איציק בזריזות ועדכנה אותו שיש מתקפת רקטות. שניהם צחקו מעוצמת ההפתעה והתקשו להאמין אך צלילי האזעקה בישרו שגם אופקים נכנסה לסבב. הם רצו למיגונית מחוץ לבית ואיציק הרגיע את הכלבה שלו שנבהלה. כעבור זמן קצר התקשרה אליו שירה, הבת של זהבה והוא נדרך.
בדיעבד התברר, שהמחבלים התחילו את המסע הרצחני בשכונת רמת שקד ברחוב אתרוג. שירה השוטרת ובן זוגה גיל המשרת כבלש בתחנת באר שבע גרו ברחוב ברקן. הם שמעו את היריות וגיל יצא לרחוב עם מכנס קצר ואקדח. הוא ראה שני מחבלים והחל קרב יריות. המחבלים ברחו והוא רדף אחריהם, עד שהבחין בטנדר עם מחבלים נוספים חמושים באר.פי.ג’י. וקלצ’ניקוב. הוא הבין שלא יוכל להתמודד איתם לבדו ורץ בחזרה לדירה לעדכן את מפקדיו ולהזעיק תגבורת. רק שם התברר שנפצע מירי ברגלו ושירה טיפלה בו.
אחד הטלפונים הראשונים שעשתה שירה היה לדוד איציק, שנודע באומץ ליבו. זהבה שמעה אותו צועק: “מי יורה עליכם? מי יורה עליכם?” ובמקביל הוא ביקש ממנה את הכתובת של שירה. היא הבינה שיש אירוע נוראי ונלחצה. איציק דרך את הנשק, צרח עליה לנעול את הבית ויצא החוצה חדור רוח קרב. זהבה רצתה לרוץ אחריו אבל עשתה כדבריו ונעלה את הדלת. איציק נכנס לרכב והתקשר לבנותיו בנתיבות, להזהיר אותן לא לצאת מהבית. זהבה המבוהלת כיסתה את כול החלונות במצעים, שלא ייראו תנועה בביתה ופתחה טלוויזיה על שקט להבין מה מתרחש. היא צמצמה את נוכחותה בחדר פנימי, ביחד עם הכלבים שלה ושל איציק, והתפללה שאלוהים ישמור עליו. בחוץ נשמעו קולות ירי ללא הפוגה. היא ניסתה להתקשר לאחיה אך לבסוף הפסיקה, מתוך מחשבה שהוא עסוק ובוודאי יתקשר אליה ברגע שיתפנה. בנותיה התקשרו ודאגו לה אבל היא לא פחדה על עצמה, רק איציק העסיק את מחשבותיה. לקראת חצות חתנה הגיע והוציא אותה מהשכונה. כול הלילה היא המשיכה להמתין לשיחה מאיציק. שיחה שמעולם לא התקיימה.
עדי ראיה סיפרו לה, שבמהלך הנסיעה איציק ראה את השוטר אבי בוזגלו רץ ואת הצוער איתמר חדד ואסף אותם לרכבו. הם הפכו לצוות מאולתר ונסעו יחדיו לזירת הקרב ברחוב הגורן. המחבלים ירו על הרכב אך הם לא נפגעו. הם יצאו מהרכב ואיציק צעק על אנשים להיכנס לממ”ד, עזר למבוגרים שהתקשו בהליכה והרים על ידיו צעירה שנורתה ברגלה. אישה שירדה עם בעלה והילדים באזעקות, סיפרה שהם הבחינו במחבל שצעד מולם ביוהרה וזלזול ושיחק בנשק במרחק מטרים מהם, והם לא הבינו אם זה מחבל, חייל או סתם משוגע. לפתע איציק ואבי בוזגלו הגיעו מאחורי גבו. המחבל הסתובב לעברם והזוג עם הילדים ניצל. האישה צפתה בקרב מחלון ביתה. המחבל הרג את אבי בוזגלו ומחבל נוסף בא מצד שני וירה לאיציק בעורף. באומץ ובתושייה הם הצילו חיים ושילמו בחייהם. איציק נקבר באופקים והשבעה נערכה בביתה של זהבה, שהיה גם ביתו האחרון של איציק. זהבה התאבלה על אחיה האהוב, שהיה חברה הקרוב ביותר. לאחר השבעה בנותיו חיפשו אלבומים ישנים, ובעיזבונו נמצאו עדויות לכך שהיה לוחם במילואים ביחידה סודית, ויצא למבצעים שמעולם לא דיבר עליהם.
איציק היה ילד שביעי מתוך תשעה אחים ואחיות. הוריו עלו ממרוקו בשנת 1957 עם שני ילדים, והגיעו למחנה “שער העלייה” בחיפה. משם עברו לאופקים, לגור ליד הוריו של שרלי. תנאי המחיה היו קשים.שרלי היה אדם חזק, הוא בנה בתים וסלל כבישים, וסוזן גידלה את הילדים. במרוצת הזמן ובזכות עבודה קשה ומאומצת, שרלי הצליח להתקדם ולשפר את תנאי המגורים של משפחתו. איציק נולד וגדל בשכונת בן גוריון, בדירה מרווחת ונעימה. אביו שרלי היה חרוץ מאוד, גמל חסדים וגונן על ילדיו. אימו סוזן הייתה יותר מסורתית, ובבית הקפידו על מטבח כשר, שבתות וחגים.
איציק למד בבי”ס אשלים ובגיל 13 רצה עצמאות ועבר לקיבוץ סעד. זו הייתה תקופה מאושרת בחייו, במהלכה התבגר והפך לנער מקסים בעל חוסן נפשי וחבר טוב ואמיץ לב. בסיום הלימודים הוא התגייס למסתערבים, ליחידת דובדבן. זו הייתה תקופת האינתיפאדה הראשונה והוא נפצע במהלך השרות. לאחר הצבא הוא טס עם חבר לארה”ב וניסה את מזלו. לבסוף חזר ארצה, הכיר את מיכל והתחתן. הוא קנה דירה בבאר שבע ופתח חברת כוח אדם עם שותף, וגם סיים לימודי כלכלה בהצטיינות. ביחד עם מיכל הביא לעולם את בנותיו האהובות: אניל וליאם. חיי הנישואין לא צלחו והם התגרשו. איציק דאג לבנותיו במסירות, וחינך אותן לערכים ולעצמאות. הוא מעולם לא ויתר על הזמן המשותף איתן ובמשפחתו כינו אותו: אבא רמבו.
במשך שני עשורים איציק עבד כסוכן מכירות של סנו בדרום, ולאחר מכן עסק במכירות עבור חברת סטרטאפ בשם נילוס. הוא חזר לאופקים ומצא אהבה חדשה כשהכיר את נירה, אם בנו ארי. הבן הקטן הביא עימו אושר ותקווה. איציק בנה וילה גדולה בשכונת הפארק, במטרה שכולם יגורו איתו. בסיום הבניה זהבה עזרה בסידור ובניקיון, והם נהנו מזמן איכות נדיר, בימי הקורונה. בכול יום זהבה הכינה ארוחת צהריים ובחנוכת הבית הכינה דגים וספינג’. כעבור כשנתיים המציאות השתנתה, ואיציק מכר את הוילה בכאב לב ורכש דירת גן ברמת שקד. כיוון שנוצר פער של חודש וחצי בין המכירה לבין הכניסה לדירה, זהבה שגרה לבדה הזמינה אותו לגור אצלה.
הם זכו בחודש וחצי שזהבה הגדירה: מתנה מאלוהים. ביחד העלו זיכרונות ילדות, ביחד שתו קפה של בוקר ושבעו מארוחות שחיתות יומיומיות, מבישולים שזהבה למדה מאימם וגלידות שאיציק הביא בלילות. איציק, שכול חייו היה ספורטאי והלך לחדר כושר, נשאר בבית ונהנה גם משעות של נחת עם בן הזקונים ארי. לימים חשבה זהבה שהוא בטח שמח שמת כגיבור.
יהי זכרו ברוך.
