אריאל בן שמואל ומיכל נולד וגדל באופקים. הוא נהרג בקרב ברחוב התמר בשעה שהציל את בני משפחתו.
בבוקר שמחת תורה מיהרו אריאל, רעייתו סוסנה והילדים אבישג וצוריאל למיגונית הסמוכה לביתם. אזעקה רדפה אזעקה ואבישג ביקשה שילכו לבית של סבתא מיכל, שגרה באותו הרחוב. בביתה התארחו והסתתרו מתחת למדרגות, הבנים אריאל וגיא, נשותיהם סוסנה ומיכל והילדים. בסך הכול 11 אנשים. בהפוגה מהאזעקות גיא ואריאל יצאו החוצה ולפתע שמעו ירי. אריאל הורה לכולם להיכנס ולעלות לקומה השנייה. כולם הצטופפו למעלה והכלות התקשרו למשטרה, ללא הועיל. הירי התעצם והתקרב. אריאל וסוסנה הביטו מהחלון והבחינו בחייל יורה על שוטר עם כובע זיהוי. השוטר צעק בעברית אך נורה למוות. הם הבינו שהחייל הוא מחבל לבוש במדים. אריאל לקח מוט ברזל להגן על משפחתו. לפתע הירי נשמע ממש בתוך ביתם, המחבלים דפקו בדלת והתריס למטה נפרץ. חרדה אחזה בבני המשפחה אך אריאל שמר על קור רוח והורה לכולם לקפוץ מהחלון בזריזות ולהסתתר. אשתו חששה לגורלו והוא הרגיע אותה. גם הילדים היו קשובים לדבריו.
מזוודה שמיכל התעצלה לזרוק שימשה כמדרגה ועזרה להימלט במהירות. סוסנה קפצה מהחלון ראשונה. היא ראתה שהאזור שורץ מחבלים וזיהתה נתיב מילוט לגג של השכנים. היא לקחה את הבנות ואריאל הוציא את בנו. גיא הוריד את אשתו, שהייתה חלשה לאחר הלידה. הם העבירו את התינוקת מהאחד לשני ועברו לגג של השכן. ברקע נשמעו יריות ופיצוצים ללא הפוגה. מיכל קפצה החוצה ורגלה נתקעה בזווית החלון, אריאל שחרר אותה. היא הסתכלה למטה ומבטה הצטלב עם מבטו של המחבל, שכיוון לעברה את הנשק. חייה ניצלו בזכות מעצור. שני מחבלים פרצו לבית והיא צעקה לבנה אריאל שייכנס ורצה לגג של השכן, מבלי לדעת אם תגיע בחיים. מיכל ניצלה אבל אריאל לא הגיע והירי לא פסק. היא התפללה לנס.
עשרה אנשים הסתתרו על הגג. מיכל, גיא, הכלות והנכדים. הם הסתתרו מכווצים מתחת לקולטי השמש. המבוגרים ישבו בדפנות המסגרות של הקולטים וגוננו בגופם על הילדים. שושי רצתה לצאת לחפש את בעלה וגיא שם על ברכיה את בנו הקטן. הדי פיצוצים וריח אבק שריפה הקיפו אותם מכול עבר. מיכל לא חשה בפחד. היא ידעה שצריך להישאר רגועים ולשמור זה על זה. בראשה הדהדו סיפורי השואה, שהפכו למציאות. הם בקושי נשמו מחשש שישמעו אותם, ודיברו בעיניים ובתנועות ידיים. גם הילדים הבינו ושתקו. אבישג בת השבע הציעה שיעשו את עצמם מתים. התינוקת של גיא לא בכתה. במשך כשלוש שעות וחצי הם עצרו נשימתם והזמן עמד מלכת. איש לא ידע שהם שם, והטלפונים הניידים הוסלקו בבית מתחת למזרון, על מנת שהרעש לא יסגיר אותם. מיכל ידעה שהמחבל ראה לאן רצה ופחדה שיגיע בעקבותיה. המתח הלך וגבר, השמש הגיעה לאמצע השמיים אך כוחות הביטחון לא הגיעו.
פתאום הם ראו דמות של שוטר על אחד הגגות, ומיכל שמעה קריאה לירות על הגגות. היא חששה שהשוטרים יחשבו שהם מחבלים, והפנתה את תשומת ליבו של גיא לעניין. גיא התאמץ להסב את תשומת ליבו של השוטר אליהם, בשקט. הוא הוריד את הכיפה ונפנף בה וגם במוצץ של התינוקת, ובסימני ידיים הראה שהם עשרה אנשים. חלף זמן עד שהשוטר הבחין בהם וסימן שהוא רואה אותם. בני המשפחה התרווחו במקומם כשמיכל זיהתה סכנה חדשה, אש ועשן בקרבת מקום. היא פחדה להילכד על הגג אך לבסוף האש כבתה. השוטר איתמר אילוס עלה לגג והם נשמו לרווחה.
איתמר ברר כמה אנשים הם, וכאשר שמע שאריאל לא הגיע למסתור, הוא הלך לברר מה עלה בגורלו. גיא הלך איתו וכשחזר, חיבק את אימו ואת שושי ואמר להן להיות חזקות. מיכל הבינה וסוסנה אמרה שידעה שבעלה מת. המחבל ירה באריאל וכשנכנס לבית ויצא מהחלון, השתבשו לו הכיוונים והוא הלך לצד הנגדי ולא הגיע אליהם. איתמר הבטיח לדאוג להם ובני משפחת ביליה המשיכו להמתין לחילוץ על הגג, כשסביבם נמשכו הקרבות. רחפן שחלף מעליהם הרעיד את ליבם והם שילבו ביניהם ידיים, כי לא ידעו של מי הרחפן. לבסוף הגיעו המחלצים והם הורדו מהגג ונלקחו לבית משפחת בוכניק, שארחו אותם במשך יממה שלמה. שכנות טובה שהוכיחה עצמה ברגע האמת.
מיכל גדלה במושב ישעי והגיעה לדרום בשנת 1981 בעקבות האהבה. בן זוגה שמואל עבד במפעל בקיבוץ מגן ומיכל עבדה במעונות יום במושב פריגן. הם התחתנו וגרו תקופה קצרה ברפיח ים. לבסוף קבעו ביתם באופקים, שבה נולדו ארבעת בניהם: רועי, טל גיא ואריאל.
אריאל היה ילד טוב, אכפתי ומתחשב. הייתה לו שמחה מתפרצת ובכול מקום אהבו אותו. כילד הוא התחנך בגני חב’’ד. אביו שמואל חלה ונפטר בגיל 45 , כשאריאל היה בגן חובה. מיכל והילדים כאבו את מותו, ולצד הצער העז והקושי מיכל דאגה שילדיה יתמודדו בגבורה עם האובדן והחדירה בהם את האמונה שקיים בהם הכוח. המשפחה תמיד העניקה מעטפת תומכת, וכאנשי אמונה הם צמחו מתוך השבר. לאריאל חסרה דמות האב, ומיכל נסכה בו ביטחון והייתה לו לאם ולאב.
אריאל למד בחינוך הממלכתי דתי באופקים, בישיבת “אפיקי ארץ” הוא אהב והעריך את מוריו. כנער היה פעיל ב”בני עקיבא” וחבריו התארחו בביתו בשבתות, התארגנו ביניהם וחילקו משימות. באותה תקופה, אריאל הכיר את אהבת חייו סוסנה )שושי(. עולה חדשה מפרו ותלמידת אולפנה, בחורה מקסימה שגדלה להיות אישה נהדרת.
לאחר הלימודים אריאל היה שנה במכינת נווה והתגייס לתפקיד לוחם בעורב גבעתי. שבועיים לאחר הגיוס הוא התחתן עם סוסנה, וכול הצוות מהצבא השתתף באירוע המרגש. ביתו הבכורה אבישג (שוג) נולדה במהלך שרותו הסדיר וגדלה מוקפת באהבת הצוות. לאחר החתונה הם גרו ביחידה במישור הגפן, ובעקבות הולדתה של אבישג, מיכל הזמינה אותם לגור אצלה. למעשה מיכל תמיד העמידה יחידה לרשותם. לאחר מכן עברו לבית בהמשך הרחוב.
אריאל היה מאוד שמח, תמיד אהב לשיר ולרקוד עם הילדים, ולהעניק לאשתו את כול שביקשה. אהב להשתגע, לצחוק, ולהצטרף לשירה. היה אבא ילד וילד אבא, ערכי ושורשי. הוא ראה את הטוב ועשה טוב. אחרי הצבא אריאל עבד לפרנסתו במגוון מקומות ולבסוף החל לעבוד במעבר כרם שלום. במשמרות ללא שבתות וחגים. הוא היה מנהל משמרת, אך בראש השנה אמר לאימו: “ירדתי מהתפקיד, אני רוצה יותר בית ויותר משפחה.” בגיל 28 הוא הבין שכסף זה רק אמצעי, והבית היה יותר חשוב עבורו מהכסף. שבועיים לאחר מכן, כשכול המשפחה ניצבה בפני סכנת חיים, אריאל ניתח את המצב במהירות ותפקד בגבורה ובתושייה, שאפשרה להם להינצל.
יהי זכרו ברוך.
