אוחיון אליעד ומשה

האב משה ובנו אליעד

משה אוחיון היה אדם של אחדות והשבר שפקד את המדינה בשנת 2023 הטריד את מנוחתו. הוא חבר לקבוצות שונות במטרה להוביל מהלכים, שיחברו בין אנשים בעלי השקפות שונות. הוא ארגן צעדה מהכותל לכנסת, הפיק עצרת קריאה להסכמה מול בית הנשיא וכמנהל מיזם 929 הוביל פרויקט מיוחד לחודש אלול – ערבי סליחות ממצפה רמון עד קריית שמונה, בכול לילה במקום אחר. פעילותו הגיעה לשיאה בחג סוכות כאשר יזם סוכות אחדות. ליוזמה זו היה תנאי אחד, אדם שרצה לארח בסוכתו הזמין אורח שהוא לא הסכים עם דעותיו. במסגרת זו הוקמו 250 סוכות ובבית משפחת אוחיון אירחה המשפחה את הסוכה האחרונה בליל הושענא רבה. משה בחר בקונספט מאתגר, לפיו מעשר בלילה עד חמש בבוקר, בכול שעה היה מפגש של זוג אורחים: ימני קיצוני מול שמאלני קיצוני, דתי מול חילוני וכו'. המפגש החל ממקום של לימוד ולאחר מכן נשאלו שאלות. המפגש בסוכה משך למעלה ממאה אורחים שדיברו והקשיבו איש לרעהו. הם חוו ערב מאוד נוקב, ממקום של כאב והקשבה. שרית, רעייתו של משה, הבינה שזה אפשרי והידיעה הייתה עבורה כמתנה. למחרת, בהתאם למסורת שהוביל בנם אליעד הם אירחו בביתם, בפעם השלישית בערב שמחת תורה, את חניכי "קו לחיים". בשעה 16:00 הגיעו אליהם 80 אורחים, מתוכם 35 חניכים (ילדים הסובלים מנכויות וממגבלות שונות) ועימם אנשי צוות וחונכים. כולם התרגשו מהמפגש ואליעד דאג לשמח את ליבם עם מוסיקה ושערות סבתא. הקהילה התגייסה לסייע באירוח והאורחים התחלקו לבתים מארחים ברחבי השכונה. בערב כולם חגגו יחדיו בהקפות ונערכה ארוחה חגיגית, שבסיומה נשארו 15 אורחים ללינה בבית אוחיון. בצהרי החג הם תכננו לארח בביתם 50 איש.
השכם בבוקר התעוררו בני המשפחה והאורחים מהאזעקה הראשונה ומייד התכנסו בחדרו של אליעד, בממ"ד. תדירות האזעקות העידה שזה אירוע שונה. בתוך כול ההמולה שרית שמעה את הצרורות, שנורו לעבר הבתים בשורה הסמוכה לכביש, וצעקה לבעלה: "יש ירי!" משה התארגן במהירות לצאת לשטח ולהגיש עזרה. הוא לבש ציצית וחולצה לבנה והצטייד באקדח, במחסניות ובציוד רפואי. גם בנם אמיתי הצטייד בנשק ומיהר החוצה לדאוג לבנות השרות הלאומי ולאנשים שיצאו להתפלל מוקדם. משה ואליעד יצאו למקלט הצמוד ברחוב הכרמים. הם הבחינו בקבוצה של כ 40- תושבים שהתקבצו מחוץ למקלט הנעול. פעמים רבות השכנים יצאו לצפות ביירוטים, ומשה האיץ בהם להיכנס פנימה ולהקפיד שהדלת תהיה סגורה. אחד השכנים רצה להסיע אותו ברכב לאזור ממנו נשמע הירי אך בינתיים אליעד הספיק לחזור הביתה ולהביא את הרכב. הם נסעו ביחד לזירת הקרבות ובשעה 7:30 נכנסו לרחוב התמר ונתקלו במחבל הראשון. משה ירה במחבל ואליעד עצר את הרכב וחנה על המדרכה. הם ירדו ונכנסו לחצר סמוך לביתה של משפחת ביליה. לפי סימני הקליעים נראה שמשה ירה לכיוון הבית של ביליה, שם נמצאו המחבלים. במהלך חילופי האש הוא נפגע ואליעד הספיק להתקשר למישהו ולהודיע שאביו נפצע. הבן ניסה לטפל באביו אבל הירי לעברם נמשך ושניהם נפלו בקרב.
באותה שעה שרית לא דאגה לבעלה ולבניה, ולא עלה בדעתה שהם עשויים להיפגע. במהלך היום אמיתי חזר בשלום וקיבל צו שמונה. הוא התארגן לצאת למילואים אבל המתין לשובם של אביו ואחיו. שרית וילדיה הנעימו את זמנם של האורחים מ"קו לחיים", וכיבדו אותם באוכל ובחטיפים. החונכים שימחו את חניכיהם, וכול ההורים מאזור המרכז התקשרו בדאגה והיה צורך להרגיע אותם. לקראת צאת החג הבת שירה החלה לדאוג, וביקשה מאימה לדווח שמשה ואליעד נעדרים. שרית נעתרה לבקשתה. בינתיים הגיעה לאוזניהם שמועה שהאב ובנו עלו על רכב צבאי וירדו דרומה, ושרית חשבה שהם המשיכו במשימת הלחימה בהתאם לצו ליבם. התאים להם להיות בחוד החנית. הלילה התארך בציפייה לצלצול הטלפון שנשאר דומם. בבוקר התקשר ידיד המשפחה, האלוף גדעון שפר, והפנה אותם לחמ"ל של להב 433 סמוך לנתב"ג, במטרה למסור פריט לבוש עם די.אן.אי שיאפשר זיהוי במידת הצורך. אחד מהורי החניכים התנדב למשימה וחברים שהכירו אותם נשלחו לחפש אחריהם בבתי חולים ברחבי הארץ, לברר אולי הם רק נפצעו. במקביל אוכנו הטלפונים הניידים והתברר שבשבת בשעה 11:00 בצהרים זוהה אות אחרון, ממש ליד הבית. חברו הטוב של משה, מוטי יוגב, הגיע בבוקר לתמוך במשפחה עד שימצאו את משה ואליעד. הוא רצה לצאת ולחפש אותם וביקש מאמיתי להתלוות אליו כנושא נשק. הם תכננו לחפש את הרכב המשפחתי בין סעד לבין רעים, אך בנו התקשר מהשטח ואמר שיש קרבות ואי אפשר להתקרב לשם. אמיתי ומוטי שינו את התכנית, ויצאו לסיור רגלי בשכונה כשנכנסו לרחוב התמר אמיתי זיהה את רכבם והחל לתחקר את השכנים בחצרות הסמוכות. התברר לו שאחד השכנים קפא בחלון וראה בדיוק מה קרה, הוא סיפר להם כיצד משה ואליעד נהרגו בקרב, ובמהלך המפגש הציג לאמיתי צילום והוא זיהה בוודאות את הגופות של אביו ושל אחיו, שנעל לרגליו כפכפים. חניכי "קו לחיים" יצאו לדרכם הביתה, ושרית חיפשה את המשימה הבאה. כבר במוצ"ש עלה בדעתה ללכת לקנות בשרים ובירות, בהתאם לסגולה ביהדות, שאם רוצים לקדם דבר שיקרה, יש לעשות מעשה שיזרז זאת. היא תכננה לקנות בשרים ובירות עבור משה ואליעד, וברגע שהם ישובו לפתוח את המנגל בחצר הבית. שרית נטלה את הארנק ובאה לצאת עם שכנה, כשאמיתי ומוטי נכנסו. היא ראתה שאמיתי עשה קריעה ומייד הבינה. הידיעה הקשה התקבלה ביום ראשון בשעה שלוש, והודעות רשמיות התקבלו ביום רביעי לקראת ערב, כשאליעד זוהה ובחמישי בלילה כשמשה זוהה. האב ובנו יצאו לדרכם האחרונה בלוויהכפולה, שנערכה ביום שישי בבית העלמין של מועצה אזורית גזר, סמוך לבית הוריו של משה. כ- 3000 מלווים באו להיפרד מהם בלוויה ובמקביל נערך שידור ישיר של הטקס שצפו בו כ 5000- אנשים.

משה

7.10.2023 -20.9.1971

משה בן יצחק ונינט נולד בבית חולים דאג'ני ביפו, גדל בבת ים ובמושב יד רמב"ם וחי באופקים. הוא נהרג כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.

משה בן יצחק ונינט נולד בא' תשרי תשל"ב בבית חולים דג'אני ביפו. בן ראשון למשפחה ברוכת ילדים.במרוצת השנים משה הפך לאח בכור לאחיו ולחמש אחיותיו. הוא גדל עד גיל ארבע בבת ים, ומשם המשפחה עברה למושב יד רמב"ם. כראוי לילד שגדל בנופים הפתוחים, משה היה שובב ויזם מעשי קונדס. בבי"ס יסודי הוא למד במושב, ולאחר מכן החל ללמוד בגבעת שמואל ומשם עבר לישיבה בכפר הרוא"ה. כבר כתלמיד ישיבה החל משה ליזום פעילות חברתית. הוא הקים סניף בני עקיבא במושב הסמוך, גאולי תימן.
חלום נעוריו היה להיות רמטכ"ל, וכיוון שבריאותו מנע ממנו להתגייס כלוחם קרבי, המליצו לו להתקדם דרך גרעין נח"ל לשרות קרבי. משה התגייס לגרעין תומר וממנו יצא לקצונה ושובץ לתפקיד מפקד מחלקה. לרוע מזלו הוא חלה במחלת כליות נדירה ושוחרר בניגוד לרצונו כנכה צה"ל. למרות הקושי ולצד העשייה הענפה שאפיינה אותו כול חייו, החלום להיות רמטכ"ל המשיך לקנן בליבו ולאורך שנים הוא נלחם על הזכות לשרת במילואים. כשלוש שנים לפני שנהרג, מאבקו הוכתר בהצלחה. משה התגייס לפיקוד העורף במרכז והחל להתקדם בדרגות. הוא שירת כמ"פ מפקדה וקודם לתפקיד מ"פ רפואה. אומנם לא היה לו רקע רפואי אבל היו לו יכולות ניהוליות מצוינות. בזכות אישיותו הסוחפת כול פקודיו חתמו על התנדבות מעבר למה שהיו מחויבים. לימים, כשבנו אליעד השתחרר משרות סדיר, הוא משך אותו אליו כקצין רכב בפיקוד העורף.
כקצין משוחרר משה היה פעיל חברתי ויזם, ובגיל צעיר הוא נבחר והתקדם במהירות בתפקידי ניהול בתנועת בני עקיבא. כאשר משה כיהן כראש מחלקת מפעלים הוא הכיר את שרית, סגנית ראש מחלקת כ"א. במסגרת תפקידו הוא שיבץ כוח אדם בכול המפעלים, ובמסע פסח לצפון הוא שיבץ את שרית וחברתה בתפקיד הרל"שיות שלו, שנסעו עימו ברכב. מסע פסח הפך עבורם מסע לחיים ובסוכות הם כבר התארסו. ביום כה שבט 1997 שרית ומשה התחתנו וקבעו את ביתם הראשון בירושלים. בהמשך עברו למעלה אדומים, והתלבטו היכן יגורו ויקימו את משפחתם, בבית שאן הצפונית או באופקים הדרומית? לאחר ביקור אצל חבר מהעבודה, שהצטרף לגרעין התורני באופקים, הותר הספק. הם התחברו להווי של העיר הקטנה והצנועה ובקיץ 1999 עברו לאופקים. זוג עם ילד קטן והריון מתקדם, שבסופו נולד אליעד. לימים נולדו להם שלושה ילדים נוספים באופקים.

משה זיהה את הצרכים בעיר ויזם פרויקטים חברתיים לטובת התושבים. הוא קודם פעל ואחר כך דאג לתקציבים. משה היה מנכ"ל עמותת "אפיקי אורות" ובמסגרת זו ייסד שלוש מועדוניות לילדים בסיכון, וגייס לפעילות את בנות השרות הלאומי וגורמים טיפוליים. הוא הקים בית ילד, משפחתון בו טופלו הילדים תוך שמירת קשר רציף עם ההורים, מבלי להוציא את הילדים ולהרחיקם מהבית. בנוסף יזם גמ"ח מזון שהתרחב והפך למרכז לתמיכה להוצאת משפחות מקו העוני.
בשנת 2008 צביקה גרינגולד מונה לראשות העיר בוועדה קרואה, ומשה כיהן כמנכ"ל "האגודה לפיתוח העיר אופקים". אגודה שפעלה בתחומי החינוך, הכלכלה והחוסן הקהילתי, במיוחד בזמני חירום כמו מבצע צוק איתן וכן בזמן הקורונה. משה עסק בצמצום פערים, קידום פרויקטים לחינוך, ופיתוח שכונות חדשות, האחת סמוך למישור הגפן והשנייה שכונה לשוטרים. באותה עת פקידי משרד השיכון העריכו שאין ביקוש לאופקים ולא רצו לפתוח מכרזים. משה האמין באופקים והצליח לשכנע אותם בעתידה של העיר. הוא עמד בראש עמותות "מרחיבים אופקים", במסגרתה יזם והוביל הקמת שכונה חדשה בת 70 משפחות, משלב הרעיון ועד השלמת הבניה.
בשנת 2013 הוא התמודד בבחירות לראשות העיר, אך לא זכה. הוא נבחר כחבר מועצת העיר ויצא לעשייה רחבה יותר מחוץ לאופקים. משה האמין שצריך לפעול למען אחדות החברה ולא לפי ימין ושמאל, לכן הצטרף לצוות הקמת מפלגת "הכי ישראלי", שנועדה לאחד את הציבור. לבסוף הוא וחבריו החליטו לא לפלג קולות ולכן לא התמודדו בבחירות. הייתה לו יכולת לעשות הרבה דברים במקביל, ולצד העשייה החברתית הוא השלים את לימודיו לשני תארים במכללת ספיר. הוא למד מנהל ומדיניות ציבורית והמשיך ללימודים במרכז מנדל, שם הגיש פרוייקט "כרטיס אשראי חברתי" והציעו לו להיות חבר סגל. בעקבות זאת הוא פתח מרכז למנהיגות חברתית בצפון בקרית טבעון והשתייך להנהלה במשך שלוש שנים. לבסוף משה החליט לחזור לעשייה בדרום, ובפרט בעירו אופקים. הוא פיתח תכנית מנהיגות לאנשי חינוך ביחד עם מכללת הרצוג, ופתח את התכנית במבנה של עמותה חברתית שהקים באופקים: "צידה לדרך". עמותה זו עסקה בטיפוח מנהיגות צעירה ומבוגרת, עידוד לשרות משמעותי, פעילות חינוכית ותרבותית, סיוע כלכלי למשפחות נזקקות בעיר והנגשת חינוך מדעי. בשנים הראשונות היה לו קורס מנהיגות לבני נוער, שהיו שותפים להקמת העמותה. במקביל לעשייה באופקים, בשלוש השנים האחרונות לחייו, הוא ניהל את קורס המנהיגות, כיהן כמנכ"ל מיזם 929 להנגשת התנ"ך לציבור הרחב, יו"ר ארגון שחרית בהתנדבות ועוד. כאדם שדאג לכלל החברה בישראל, היו לו קשרים ענפים גם בחברה הערבית ובחברה הבדואית. חייו של משה היו מופת למנהיגות עם לב גדול, חזון חברתי ופעילות למען הקהילה. צו ליבו הורה לו לפעול למען הכלל, וכך היה גם ביומו האחרון. הוא מעולם לא עמד מנגד.

אליעד

7.10.2023 – 20.12.1999

אליעד בן משה ושרית נולד וגדל באופקים. נהרג כשהסתער בחירוף נפש על המחבלים בשכונת מישור הגפן והציל חיים.

אליעד נולד באופקים, לבית שכול מהותו עשייה חברתית למען כלל הציבור. מגיל צעיר ילדי משפחת אוחיון באו לסייע בגמ"ח ובמועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים. הם גדלו כחלק מהעשייה המשפחתית. דאגה לחלש הייתה ערך שאליעד רכש באופן טבעי, וזה בא לידי ביטוי כבר בהיותו תלמיד בכיתה ג'. אליעד וחבריו עלו לאוטובוס בדרכם לטיול, כשלפתע המורים הורידו את חברם לכיתה, כי הוריו לא שילמו עבור הטיול. אליעד סחף אחריו את כול הילדים, בדרישה שאיש לא יצא לטיול אם הילד שהורד מהאוטובוס לא יצטרף. המורים נדהמו, ההפגנה הצליחה וכולם יצאו יחדיו לטיול. כשהוריו שמעו את סיפור המעשה, הם רוו נחת מבנם.
בתיכון היה אליעד בישיבה תיכונית בירוחם, בתנאי פנימייה. הוא סיכם עם המנהל שיאפשר לו לגשת רק למבחנים, והמנהל הציב תנאי, שאליעד לא יישן כול היום. אליעד מילא את כול זמנו בעשייה חברתית. הוא הצטרף לתנועת "בני עקיבא", ובכיתה יו"ד הקים סניף של "חברים לרפואה" בדימונה. במקביל הוא התנדב במספר עמותות נוספות ותמיד הפך עולמות עבור חניכיו, בכול מקום בו היו ברחבי הארץ. ליבו נקשר במיוחד לאופיר חי, חניך חולה סרטן שאליעד דאג לו, עד שהוא נפטר באופן פתאומי. אליעד יזם פרויקט לזכרו של אופיר חי – הקמת ספסלים בנקודות יפות בארץ, והציב יעד של הקמת 80-100 ספסלים. היום שניים מחבריו ממשיכים את הפרויקט ומגייסים תרומות. עכשיו הפרויקט מוקדש לזכר אופיר חי ולזכר אליעד.
כשאליעד רצה להשיג משהו, דבר לא עמד בדרכו. הוא תמיד פעל ללא עכבות והתחבר לאנשים מהלב. ראה את הטוב ועשה טוב. כשהגיע זמנו להתגייס, הוא נשלח לשרת בבסיס חצרים עקב פרופיל נמוך. גם כחייל הוא המשיך לדאוג לחניכיו האהובים, וכאשר נערך מסדר כנפיים, הוא הפעיל קשרים רבים ופעל בנחישות על מנת להביא אותם כאורחים לאירוע המרגש. אליעד השיג אישור להביא אוטובוס עם 50 חניכים, ומייד ארגן עבורם יום בלתי נשכח. באותו בוקר הוא סידר להם ביקור בתחנת כיבוי אש בבאר שבע, לאחר מכן אחיו דאג עבורם לארוחה ולבסוף הם הגיעו באיחור לטקס.

משה ואליעד חיו חיים מלאי אמונה ועתירי עשייה למען הכלל. גם היום שרית מרגישה אותם מאוד חיים.בחייהם הם היו מאוד עסוקים ועכשיו היא מרגישה אותם נוכחים 24/7 בבית. הם פעלו בהתאם לטבע שלהם ונהרגו גיבורים. שרית אומרת שהם לא נפטרו מוקדם, הם חיו מהר.

יהי זכרם ברוך.