טארק בן כרימה ומוחמד חטיב נולד בסיני וגדל בישראל. הוא נרצח מירי המחבלים בשכונת מישור הגפן, ברחוב פרי מגדים פינת רחוב התמר.
בבוקר שמחת תורה התעורר טארק מהתראות בטלפון הנייד על טילים בכול רחבי הארץ. הוא הבין מייד את הסיטואציה ואמר לרבקה, בת זוגו, שיש מלא אזעקות ונראה לו שהולכת לפרוץ מלחמה. לאחר מכן שם את הבת הגדולה איתה ויצא מהבית. הוא דאג לאימו שגרה בקרבת מקום. רבקה שרק חודשיים קודם לכן ילדה את בתם הקטנה, נשארה בבית עם הבנות ליהם בת השמונה ובראל בת החודשיים. בנה הבכור ליאם ישן באותו לילה אצל סבתו. בתחילת האירוע היא לא הבינה את חומרת המצב, היו אזעקות וחשש מטילים אבל היא שקלה לשבת לקפה בגינה עם הכלבים, שגידלו באהבה. לפתע היא קיבלה התראה על מחבלים בשכונה ומייד התקשרה לטארק. רק בפעם השלישית הוא ענה, נשמעה צרחה והשיחה נותקה. בתם עמדה לצידה, שמעה ואמרה: “אימא! קרה לאבא משהו.” רבקה ניסתה להתקשר שוב ושוב ללא הועיל. היא התקשרה לאחיו ולאימו, וסיפרה על השיחה מעוררת האימה וברקע הדהדו קולות הירי והאזעקות. כולם ניסו להתקשר לטארק, אבל הוא כבר לא השיב.
שעות של מתח וחוסר וודאות עברו על רבקה. בביתה נטול הממ”ד היא דאגה לבנותיה ובליבה ייחלה לאות חיים מאהובה. בסביבות שעה 11:00 היא קיבלה מג’יהאד, אחיו של טארק, סרטון, שבו זיהו בוודאות את האופניים החשמליות של טארק ומאחורי עץ סמוך נראתה גופת אדם. רבקה שראתה מה הוא לבש בבוקר, מייד זיהתה אותו. היא רצתה לרוץ אליו אבל בחוץ נמשך הירי והיא נשארה בביתם חסרת אונים. בסביבות שעה 18:00 בערב רבקה החליטה לצאת מהבית. היא הצטיידה בסכין להגנה עצמית וביחד עם הבנות רצה מביתם ברחוב קיבוץ גלויות, לאימא שלה שגרה ברחוב פרי מגדים. היא רצתה להשאיר שם את הבנות עם אחיהן וללכת לבדה למקום בו צילמו את טארק. הן חצו במהירות את השכונה והגיעו לבית בשלום. רבקה רצתה לצאת אבל אחיה חשש לחייה ונעל את הדלת. הוא דיבר על ליבה שתדאג לילדים ותישאר לצידם, רוחה סערה אבל בינתיים היא נשארה בבית. בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר התקשר אליה שכן, שעדכן כי נשארו מחבלים רק בבית של רחל אדרי והיא יכולה לצאת בבטחה. רבקה רצה למקום בו צילמו את טארק ומייד מצאה אותו. הוא נורה ונרצח בבוקר. השעות הרבות בהן נותרה גופתו מוטלת ברחוב ניכרו בה היטב, אבל זה לא הרתיע את רבקה. היא נשארה איתו לבדה כחצי שעה ונפרדה ממנו. לאחר מכן התקשרה לחמותה כרימה שתבוא להיפרד מבנה.
כרימה יצאה מביתה ובדרך ראתה מראות קשים מנשוא. רחובות השכונה הפכו לגיא הריגה רצוף גופות וחורבן. היא ראתה מה עוללו לבנה ומאז אותו יום ארור נפגעה בריאותה. לעיתים קשה לה לנשום, לחץ הדם משתולל והיא נפלה בביתה כשטעתה לחשוב שהמחבלים חזרו. טארק נקבר כעבור שלושה ימים ברהט. כשרבקה חזרה מהלוויה של בן זוגה, היא נסעה ללוות בדרכו האחרונה את בן דודה לידור מקייס, חייל צעיר שנהרג במת”ק עזה. כשהבינה מה עבר על לידור התמים וטוב הלב, היא חשה סוג של נחמה מהידיעה שלא התעללו בטארק.
כרימה ומוחמד חטיב גרו בסיני בעיירה קטנה סמוך לרפיח. שם נולדו להם חמישה בנים ובת. מוחמד נפטר במפתיע בגיל 42 ועולמה של כרימה חרב עליה. היא הפכה לאלמנה צעירה בת 29 , שבנה הקטן בן 40 יום ובנה הגדול בן עשר שנים. כרימה וילדיה הגיעו לישראל לאחר שתושב רהט ביקש להתחתן איתה. הם עברו לרהט כשטארק היה בן שש ואחיו גיהאד, שהיה חברו הקרוב ביותר מספר שכילדים המעבר נראה להם טבעי. עבור כרימה החיים ברהט לא היו פשוטים והיא ביקשה עתיד טוב יותר לה ולילדיה. היא קיבלה החלטה אמיצה להישאר לבדה בישראל וקבעה את מגוריה באופקים, בבלוק בשכונת מישור הגפן. כרימה והילדים למדו את השפה מהחיים. היא עבדה במשק בית, באופקים ובמושבים הסמוכים וחינכה את ילדיה להיות אנשים טובים. טארק הסב לה הרבה נחת כיוון שהיה ילד טוב לב שאהב לעזור לכולם, ודאג לה עד נשימתו האחרונה. כאשר ראה אישה עולה במדרגות עם סלים, הוא רץ לעזור לה וכאשר נהג האוטובוס ביקש להוריד נוסעת שחסר לה כסף, הוא מיהר לשלם עבורה. כול מי שהכיר אותו התפעל מטוב ליבו ומהעזרה שלו לזולת.
רבקה ברוך גרה בבלוק השכן והכירה את טארק מילדותה. עם השנים היא עזבה את אופקים וחזרה, והקשר ביניהם התחזק. כשהייתה בת 21 רבקה שבה לבית הוריה עם בנה בכורה ליאם. טארק דאג מאוד לתינוק, ורבקה התפעלה מהחום והאהבה שהוא הרעיף עליו. מבחינת טארק הילד הפך אותו לאבא. וכאשר ליאם היה בן חמישה חודשים, המילה הראשונה שלו הייתה אבא. טארק ורבקה נעשו חברים וחמישה חודשים לאחר מכן רבקה נכנסה להריון. בהתחלה הקשר ביניהם לא זכה לתמיכת המשפחות, אבל הם לא ויתרו על האהבה. רבקה חיפשה דירה בשכירות, אך ההיצע באופקים היה דל. באותה תקופה היא ישנה איתו במיגוניות, רק בשביל להיות ביחד. זמן קצר לפני הלידה הם שכרו דירה ועברו לגור ביחד. כמתנה לראשית חייהם המשותפים נולדה ביתם ליהם.
טארק דאג לפרנסה ועבד בעיריית אשקלון כעוזר נהג במשאית אשפה. הוא יצא לעבודה בכול יום לפנות בוקר, הלך ברגל עד צומת גילת ונהנה מהאוויר הצח ומהשקט עד שאספו אותו. בשעות הפנאי הוא אהב לראות סרטי אקשן וביחד עם רבקה חלק אהבה לכלבים. הוא חלם לגדל רועה גרמנית ורבקה הגשימה את חלומו וקנתה לו כלבה מתנה. בנוסף היה להם רועה בלגי בשם חץ. התרפיה של טארק אחרי העבודה הייתה הכלבים. הוא נהנה להאכיל, לקלח ולשחק איתם. שמונה שנים לאחר שקשרו את חייהם ביחד, טארק ורבקה החליטו להביא עוד ילד. טארק נכח בלידה של בראל הקטנה ומייד התחבר אליה בצורה מדהימה. בכול פעם שעשתה צרכים הוא קילח אותה ומאוד נהנה לטפל בה ולפנק אותה. בזכות ילדיהם הגדולים ליאם וליהם הוא היה אבא מנוסה, שאהב להקדיש שעות רבות לתינוקת. טארק היה איש משפחה למופת שאהב את רעייתו ואת ילדיו, ודאג לאימו ולכול יקיריו. ליבו לא הניח לו להשאיר את אימו לבדה, בשעה שהעיר הייתה נתונה תחת מתקפת טרור, והוא שילם על כך בחייו.
יהי זכרו ברוך.
