ליליה בת גלינה וולנטין קוסיצין, נולדה בסמרה שברוסיה. היא נרצחה בטבח הגמלאים, שהותקפו בשדרות, בדרכם לים המלח.
ליליה ובתה הצעירה עדן נהגו לטוס ביחד לרוסיה אחת לכמה שנים, במטרה לנפוש ולפגוש קרובי משפחה וחברים מהעבר. ליליה רכשה כרטיסי טיסה לתאריך 10.10 , מייד אחרי החגים, ושתיהן ציפו לחוויה המשותפת. בבוקר שמחת תורה, שלושה ימים לפני הטיסה המתוכננת, היא נסעה לים המלח בהסעה מאורגנת מאופקים. ליליה אהבה את נופי המדבר והים, וציפתה ליום חופש מהנה.
הנסיעה מאופקים לנתיבות ומשם לשדרות עברה בנחת. כשהגיע רכב ההסעה לשדרות, הוא נעצר עקב תקר בצמיג, וכול יושביו יצאו החוצה להמתין בתחנת אוטובוס עד לתיקון הפנצ'ר.
כשהחלו האזעקות והשיגורים לעבר שדרות, הגימלאים ניסו להיכנס למיגונית הסמוכה, אבל היא הייתה נעולה. הם נבהלו וחלקם הספיקו לצלם את המיגונית ולשלוח תמונות לילדיהם. אלו היו הרגעים האחרונים בחייהם. טנדר עמוס מחבלים הגיע למקום, ורוצחי החמאס
טבחו בגימלאים באכזריות. איש לא שרד, מלבד נהג ההסעה.
ילדיה של ליליה התעוררו לבוקר של אזעקות ומייד התקשרו זה לזו ולאימם, שלא ענתה לנייד. בלחץ האירועים עדן שכחה שאמה סיפרה לה על הנסיעה המתוכננת לים המלח, ואחיה מיכאל נסע לדירה של אימם לברר למה היא לא עונה. בינתיים היא קיבלה סרטונים עם מחבלים באופקים, ושלחה אותם לאחיה, להזהיר אותו מהסכנה ברחובות. הם ניסו לברר מה מתרחש והתקשו להאמין שהדיווחים אמיתיים. מיכאל לא מצא את אימם בבית והלך לחפש אותה במקלטים ובמיגוניות בשכונה, מתוך מחשבה שאולי היא יצאה לטייל עם ארבעת הכלבים שגידלה. גם הבת הגדולה שרון הצטרפה לחיפושים עד שמיכאל נזכר בנסיעה לים המלח ולרגע הם חשו הקלה, אבל המשיכו בחיפושים. קצה חוט ראשון נמצא, כשעדן ראתה בפייסבוק פוסט של אדם שחיפש את אימו, שנסעה לים המלח. היא קראה שנוסעי ההסעה הגיעו לשדרות וחשה בלבול, לא הבינה מה הקשר בין אופקים לבין שדרות והנסיעה לים המלח. עדן המשיכה לעקוב אחר הפוסט וקראה בתגובות: “לצערנו כול מי שנסע לים המלח נרצח.” לאחר מכן היא ראתה את תמונות הנרצחים ליד המיגונית, אך סירבה להאמין ונאחזה בתקווה, שאולי עוד יש סיכוי. כול עוד לא התקבלה הבשורה, היא קיוותה לטוב.
ילדיה של ליליה עברו חמישה ימים ולילות קשים בחוסר וודאות. הם חיפשו אותה, דיברו עם מארגן ההסעה, מסרו די.אן.אי, יצרו קשר עם משפחות שיקיריהן היו בהסעה והתפללו לטוב. בשטח היה כאוס מוחלט. בתקשורת דיווחו על 250 נרצחים וככול שנקף הזמן המספרים הלכו ועלו. לבסוף הגיעה הבשורה, ומיכאל הוזמן לבית העלמין לזהות את אימם. המקום היה מלא אנשים. עדן בת ה 21- תכננה לטוס אך במקום לבלות עם אם אהובה במחוזות ילדותה, היא ליוותה אותה ביחד עם אחיה ואחותה, בדרכה האחרונה. במקום האירוע נמצאו הנייד וגם התיק של ליליה שהיה ירוי והם נמסרו לעדן, למזכרת. היא ראתה שליליה ברגעיה האחרונים התקשרה לפיקוד העורף ולמשטרה. היא ביקשה עזרה אך לא היה מענה. המחשבות על מה שקרה שם לא מרפות ממנה. מה היא ראתה? האם הבינה מה מתרחש? מה עבר לה בראש? שאלות קשות, שלנצח יישארו ללא מענה.
ליליה בתם היחידה של גלינה וולנטין קוסיצין, נולדה וגדלה בסמרה שברוסיה על גדות נהר הוולגה. כבר מילדות היא אהבה את הנופים הירוקים ואת השחייה במי הנהר הצוננים. היה לה כלב שנאוצר ואהבתה לכלבים הלכה והתעצמה עם השנים. ליליה למדה, עבדה והקימה משפחה בסמרה. היא עלתה לישראל מתוך אהבת הארץ בשנת 1997 כאימא לשני ילדים: מיכאל הבכור ושרון, ובישראל נולדה בת הזקונים עדן. ליליה ומשפחתה גרו בבת ים, והיא שמחה לגור קרוב לים, לשאוף את ריחו, לשחות ולבלות בחוף שעות ארוכות. היא גידלה את ילדיה לבד, והייתה עבורם אימא מסורה ומדהימה. בזיכרונה של עדן נצרבה דמותה כאימא מהממת ומושלמת, אישה מדהימה שאהבה את החיים.
כעבור שנים ספורות הם עברו לאופקים, לדירה צנועה ברחוב הרצוג. ליליה בראש ובראשונה דאגה במסירות לילדיה, וכשהתאפשר לה הלכה לשחות בבריכה ומדי פעם נסעה לים המלח, שאהבה במיוחד. דמותה בלטה בעיר, כאשר טיילה ברחובות בחברת להקת הכלבים הקטנה המטופחת שגידלה. היו לה ארבעה כלבי פקינז קטנים, שני הורים ושני גורים שלהם, שהסבו לה אושר רב. כעולה חדשה וכאימא שגידלה לבדה את ילדיה, היא העריכה את הקיים וידעה להפיק מהחיים את המיטב. ליליה ראתה את הטוב והשרתה סביבה אווירה חיובית. היא אהבה חברת אנשים, אהבה לשיר, לצחוק, לשמוח ולרקוד. האופטימיות הטבעית שהפיצה והעזרה לזולת, הפכו אותה לאישה אהובה ובלתי נשכחת, עבור כול מי שזכה להכיר אותה.
יהי זכרה ברוך.
