אוסטרובקי מיכאל

מיכאל בן נאום וסימה נולד בצ’רניגוב שבאוקראינה. נרצח בעת שעבד כשומר סמוך לקיבוץ מגן.
בבוקר שמחת תורה קם מיכאל בשעה רבע לשש בבוקר ונסע לעבודה בעוטף. כמנהגו הקדים לצאת לדרך, כי אהב לפגוש את עמיתיו ולשוחח איתם. חודשים ספורים קודם לכן החל לעבוד כשומר בימי שישי ושבת, משעה שבע בבוקר עד שבע בערב. הוא שמר על מחסן של ירקות ופירות סמוך לקיבוץ מגן וצמוד לבית האריזה של יח”מ (חבל מעון). הוטל עליו לפקח על הנכנסים, לפתוח ולסגור את השער לפי הצורך. הוא שמר שם לבדו ולא היה חמוש. מיכאל הגיע למקום זמן קצר לפני פלישת המחבלים ושומר הלילה הספיק לשוב לביתו באופקים ללא פגע.
שלוות הבוקר הופרה ברצף אזעקות, הדי פיצוצים, יירוטים וצרורות של ירי. מה עבר בראשו של מיכאל, ששמר שם לבדו ולא היה חמוש? אף פעם לא נדע. רעייתו לריסה נפרדה ממנו בבוקר וכשהחלו האזעקות באופקים היא התקשרה אליו, אך לא היה מענה. בינתיים המחבלים הגיעו לביתם ברחוב פרי מגדים. הבת טניה שהתקשרה מודאגת לאימה, שמעה ברקע את צלילי הירי והורתה לה להתרחק מהחלונות ולא לצאת למקלט של הבניין. היא נחרדה לשמוע שאביה נסע לאזור מגן ואינו עונה לנייד. שתיהן ניסו שוב ושוב להתקשר למיכאל אבל הוא כבר לא ענה. בינתיים המחבלים ניסו לפרוץ לדירה בה הסתתרה לריסה ושברו את הידית של הדלת. שכנים מהקומה השנייה ראו את המחבלים במדים וחשבו שאלו חיילים. הם קראו להם ונענו במכת אש לכיוון החלון. למרבה המזל אף שכן לא יצא למקלט באותו בוקר וכול דיירי הבניין ניצלו.

שעות ארוכות האם והבת ניסו להתקשר למיכאל, ללא הועיל. הן התקשרו למנהל שלו שניסה להרגיע אותן והעריך, שמיכאל נכנס לממ”ד ואין שם תקשורת. ביום ראשון עדיין לא נוצר קשר ואי אפשר היה לגשת לאזור מחשש למחבלים. הן מסרו עדות בתחנה המשטרה באופקים ומיכאל הוכרז כנעדר. מספר ימים חלפו בחוסר וודאות ודאגה הולכת וגוברת עד שב 12- באוקטובר הן נסעו ללהב 433 ושם נחרדו לגלות, כי שמו לא מוכר למערכת. הן שבו ונתנו עדות ומסרו דגימת די.אנ.אי. בתקווה שמישהו יצליח לברר מה עלה בגורלו. לאחר מכן שבו הביתה והמתינו. ביום 18 באוקטובר בשעה 12:00 נשמעה דפיקה בדלת. לבית אוסטרובסקי הגיעה משלחת של אנשים עם אפוד כתום, שאינם מדברים רוסית. התקשורת איתם הייתה קשה אך האם והבת הבינו שזיהו את גופתו של מיכאל.
לימים נודע כי שומר של בית האריזה יח”מ היה עד ראיה לרגעיו האחרונים של מיכאל. זמן קצר לאחר שהחלו האזעקות, הגיעו לעמדת השמירה שני אופנועים, ועל כול אופנוע רכבו שני מחבלים. מיכאל יצא לעברם, נפתחה לעברו אש תופת והוא נרצח. השומר שראה זאת נמלט לממ”ד פנימי והסתתר. המחבלים שרפו את המחסן עליו שמר מיכאל והמשיכו בדרכם לזרוע מוות והרס.

מיכאל בן נאום וסימה ואחיה של אלה, נולד בתום מלחמת העולם השנייה, בעיר צ’רניגוב שבאוקראינה. הוא למד בבית הספר ובשעות הפנאי אהב לשחק כדורגל, לדוג ובעיקר לרקוד, באופיו היה נער חייכן שהתאפיין בשמחת חיים. כשהיה בן 18 עבר עם חבריו בכיכר העיר והבחין בנערה מקסימה, שכבשה את ליבו ממבט ראשון. לחבריו אמר בלי להסס – זאת הבחורה שלי! וכך היה. לריסה, נערה בת 16, שבאה לבקר את משפחתה בצ’רניגוב עדיין למדה בתיכון ומיכאל שהתגייס לצבא ושירת בהונגריה בתור נהג משאית, הפכו לחברים ואהבתם הלכה ופרחה.
מיכאל השתחרר מהצבא בגיל 21 והחל ללמוד בקולג’ ללימודי אלקטרוניקה, שהיה תחת מפעל אלקטרוניקה גדול בעיר מגוריו. לאחר מכן עבד שם כטכנאי אלקטרוניקה ואחראי משמרת. חמש שנים היו מיכאל ולריסה חברים. חתונתם נערכה בשנת 1968 כשלריסה הגיעה לגיל 21 . הם התחתנו בחתונה צנועה בבית הוריו, והזמינו את בני המשפחה והחברים הקרובים, להיות שותפים בשמחתם. בראשית הדרך הזוג הצעיר גר ביחד עם ההורים של מיכאל. נולדו להם שני ילדים:טניה (טטיאנה) ילידת 1970 וגנדי יליד 1978.

מיכאל סחף בהתלהבותו ובאהבתו לריקודים את משפחתו. כול חייו שמח ורקד, במיוחד ריקודי עמים וגם השתתף בהצגות. את טניה הוא לקח ללמוד ריקוד בגיל חמש והיא התמידה בלימודים עד סיום התיכון. בשנת 1986 התפוצץ הכור הגרעיני בעיר השכנה צ’רנוביל, והמשפחה עזבה את אוקראינה, מחשש לבריאותם. באותה עת בצפון רוסיה נעשה פרויקט לאומי של פריצת דרך והנחת פסי רכבת צפונה, בשטח בתולי בתנאי מזג אוויר קיצוני, במטרה להגיע לשדה גז ענק. הם הצטרפו לפרויקט, ובמשך שנים חיו בקצה הכי צפוני של בריה”מ – בחצי האי ימל, בטמפ’ ממוצעת של 45-50 מעלות מתחת לאפס. מיכאל היה אחראי על תחזוקת מערכת החימום בנקודה המאוישת הכי קיצונית בבריה”מ, שאחריה לא חי איש. הילדים היו עם ההורים ולמדו בבית ספר של ילדי העובדים. המשפחה נהנתה משנים טובות ומיוחדות עם פרנסה בשפע והטבות מאוד גדולות שקיבלו בשל הסכנות. בשנת 1994 הם חזרו לאוקראינה. הבן גנדי נסע לעיר בה חיה קהילה יהודית מפותחת, התחבר לשורשיו והחל להתחזק ביהדות. הוא למד שנה אחת באוקראינה במטרה להיות רב, ועלה לישראל ללמוד בירושלים. בשנה הראשונה הוא הכיר חברה ומסלול חייו השתנה. הם עברו לאשדוד וגנדי שאהב את ישראל ואת החום אחרי החיים בסיביר, ושכנע את משפחתו לעלות. בשנת 1998 עלו ארצה טניה ובעלה. לריסה עלתה בעקבות הילדים בשנת 2000 והם שכרו דירה בשכונה ד’ בבאר שבע והמשפחה התאחדה. מיכאל נשאר באוקראינה למכור את הרכוש ועלה חודשים ספורים אחרי רעייתו. הוא עלה ארצה בגיל 55 . כאדם לא צעיר, בלי שפה, הוא התקשה למצוא עבודה בהתאם ליכולותיו ולכישוריו, אבל התעקש לפרנס את משפחתו בכבוד ולא התפנק. הוא עבד בעבודות שונות ובעיקר בשמירה.
במרוצת השנים הבן גנדי עבר עם משפחתו לקנדה. טניה ובעלה קנו דירה בשכונת שפירא וקשרו את גורלם באופקים, וההורים החליטו להתקרב אליהם. כעולים חדשים היו זכאים לדירת עמיגור, ובשנת 2003 הם עברו לשכונת מישור הגפן, לרחוב פרי מגדים. בשכונה הם שמחו לגלות שיש מועדונים למבוגרים דוברי רוסית, לפגוש קהילה תומכת ולחזור לפעילות תרבותית ובמיוחד לריקודים. מיכאל שוב רקד ושיחק בתיאטרון. הוא שמח לבלות עם חברי המועדון וחזר לתחביב נוסף והלך לדוג דגים באשקלון ובאגם ירוחם. מאז שנרצח המשפחה מתגעגעת אליו ומתקשה להשלים עם לכתו.

יהי זכרו ברוך.