דוד בן אלברט וחנה נולד בשמחת תורה, בטטואן שבמרוקו.הוא נפטר ארבעה חודשים לאחר שהוחזק כבן ערובה בידי מחבלי החמאס, באופקים.
בוקר השביעי באוקטובר, יום הולדתו ה – 67 של דוד אדרי, החל בסדרת אזעקות חריגה. אביתר בנו השוטר התקשרלהוריו וביקש, שיצאו למיגונית ליד ביתם. דוד ורעייתו רחל יצאו למיגונית ובהפוגה עמדו בחצר ביתם. לפתע נשמעו יריות ושוטר בלבוש אזרחי (רנ”ג רוני אבוהרון ז”ל) ביקש שייכנסו לביתם. רוני הציל את חייהם, אך שילם בחייו.
כשעמדו במטבח נשמע רעש של זגוגיות מתנפצות מחדר פנימי ורחל מיהרה למקום ונדהמה לראות חמישה גברים בתוך ביתה. היא שאלה:“מי אתם?” ונענתה: “שהידים!” היא צחקה בחוסר אמון עד שהבחינה בכמות עצומה של תחמושת.המחבלים ניפצו את הטלפונים של בני הזוג ואילצו אותם לעלות לקומה השנייה בביתם, כבני ערובה. כאשרהם הבחינו במדי המשטרה של אביתר, המחבלים ירו במדים ובכל פנים הבית, שנהרס ונותק מאספקת מים וחשמל. מחבל שצפה ברחוב מחלון ביתם הבחין בחבלן רנ”ג יגאל אילוז, וירה בו למוות. בין השוטרים לבין המחבלים התפתח קרב יריות, במהלכו הוחזקו רחל ודוד לצידם, והקליעים משני הצדדים עברו מעל ראשיהם. במהלך הקרב נהרג קצין מג”ב רפ”ק ניסים לוגסי. כשנפסקה האש רחל ניסתה לרכך את האווירה ולדובב את המחבלים. כששוטרים ניסו להיכנס פנימה דוד צעק והזהיר שיש בפנים מחבלים. דוד ההמום שתק ורחל דיברה ללא הפסקה, היא אפילו הידקה חוסם עורקים על ידו של מחבל פצוע ושלחה אותו לישון, בתקווה שלא יקום. רגע של חסד הגיע כשמבחוץ נשמעה צעקה: “אֵבי פה!” ורחל נדרכה.
בנם אביתר הגיע להציל את הוריו והיא החליטה לרדת למטה ולראות אותו. היא אמרה למחבל שעליה להזריק אינסולין והמזרק למטה, והוא הצמיד לראשה רימון עם ניצרה פתוחה והניח עליה קנה של רובה קלצ’ניקוב. דוד המבועת ביקש שלא תתווכח איתם. כשירדה עם המחבל בעלה צעק לשוטרים, שלמחבל יש רימון עם ניצרה פתוחה. צעקתו הצילה חיים.
למטה רחל ראתה את בנה ושאבה כוחות מנוכחותו. היא משכה זמן כשהציעה למחבל קפה ועוגיות שוקוצ’יפס, שנשארו מיום כיפור, ולעזרתה נחלץ סנ”צ ארקדי שוסטר, הקצין שהחל לנהל מו”מ עם המחבלים, והכין קפה ועוגיות. לשאלתו רחל סימנה כמה מחבלים בזירה והמחבל קלט זאת וזעם. כששבו למעלה אמרה לדוד: “תיצמד אליי, תחבק אותי ותסתכל על המזוזה.נגיד שמע ישראל, שיר המעלות ואם אלוהים רוצה אותנו נעלה מחובקים לשמיים.”
בשעה שאיימו על חייהם, רחל שמרה על קור רוח וניסתה ללא הרף להשרות אווירה טובה ולעודד את דוד, ששתק והתכנס לתוך עצמו. במהלך האירוע, לבקשתה של רחל, סנ”צ ארקדי שוסטר עלה מספר פעמים לקומה השנייה באומץ לב וללא נשק. כשירד החושך ישבו רחל ודוד לצד שוביהם, בחדר הרוס ואפל. ריחות הקרב עמדו באוויר ורחל הציעה למחבלים לשיר. הם שרו: “את מתוקה” של ליאור נרקיס וצעקו אללה הוא אכבר! מחשבותיה של רחל נדדו לבנה אביתר.
לפנות בוקר שוטרי הימ”מ הודיעו לאביתר, שהגיעה השעה לפרוץ פנימה. הוא שרטט עבורם את מבנה הבית וביקש שהם יתבוננו במפה, יעצמו עיניים ויעשו הדמיה. בשעה 2:18 הם נכנסו. דוד נשכב על רחל וגונן עליה בגופו. ארבעה מחבלים נמלטו לחדר סמוך וחוסלו בתוך שניות ספורות, המחבל הפצוע חוסל מייד אחריהם. שלושה שוטרי ימ”מ נפצעו. דוד ורחל חולצו ללא פגע. בחוץ המתין להם אביתר,שלאורך כל השעות מורטות העצבים לא מש ממשמרתו.
דוד אדרי נולד בעיר טטואן שבמרוקו, בן בכור להוריו. משפחתו עלתה ארצה כשהיה בן חמש והגיעה ישירות לאופקים, עיירת פיתוח סחופת רוחות וחול. הוריו גידלו בדירה צנועה את חמשת ילדיהם, ארבעה בנים ובת. דוד למד בבית ספר “הגבעה” ואחר כך בפנימיית הדסה נעורים. הוא התגייס ב 1976- לתפקיד נהג בחיל האוויר, במערך הנ”מ. הוא אהב את השירות הצבאי ונשאר מספר שנים כנהג בשירות קבע. הוריו נפטרו בזה אחר זו בגיל צעיר, ודוד הפך לראש המשפחה ודאג לאחיו ולאחותו. כשהיה דוד בן 16 הוא פגש לראשונה את רחל. נערה בת מצווה, שלמדה עם אחת מדודותיו בבית הספר ובאה לבקר אותה, בדירה מול בית הוריו ברחוב צה”ל. נפשו נקשרה בנפשה והקשר ביניהם זרם והתפתח בטבעיות. רחל הייתה בת למשפחה מרובת ילדים, שעלתה ארצה מפרס והגיעה לאופקים. הוריה אהבו את דוד כמו בן, ואמרו לה שהם נועדו זה לזו. גם אחיה נקשרו אליו בחברות אמיצה.
רחל התגייסה לחיל האוויר ושרתה כחיילת בחצרים והקשר ביניהם התהדק. דוד, שכבר רכש רכב, פינק אותה ולקח אותה לבלות במסעדות בתל אביב. הם התחתנו בשנת 1981 באולמי שושנים באופקים, ונהנו מירח דבש במלון בנתניה. שניהם גדלו באופקים והיה ברור שיישארו בה. בהתחלה הם גרו בדירה שדודשכר מעל בית הוריו. לאחר מכן קנו בית, שבו נולדה בתם הבכורה חנית ובנם אביתר. בראשית שנות ה 90 הם קנו את הבית ברחוב התמר, שבו נולד בן הזקונים טל. כשהגיעו למישור הגפן היו ברחוב רק בתים ללא תשתיות, ובשדות הסמוכים פרחו כלניות ונרקיסים. לאט לאט נרקם הווי משפחתי בשכונה, שהתאכלסה והתפתחה.
דוד היה אדם חרוץ ועבד כל חייו כנהג משאית. הוא יצא לעבודה בסביבות ארבע בבוקר ונסע בכל רחבי הארץ בשעות הפנאי הוא אהב לצאת למסעדות, להאזין למוזיקת רוק ובמיוחד לבוב מארלי. רחל עבדה בצבא שעות ארוכות וכשהייתה מתקשרת שהגיעה לצומת, דוד תמיד בא לאסוף אותה, גם כאשר קם משנתו. הוא היה איש משפחה במהותו, שאהב והעריך את אשתו, הודה על כל דבר שהכינה למענו, והקפיד כי לא יחסר לה דבר. עבור ילדיו היה אבא מסור ודואג. הוא לקח הילדים למרפאה והלך לאספות הורים. במיוחד אהב לפנק אותם וטעמו הטוב והמוקפד ניכר בבגדים היפים שקנה להם. דוד העניק להם הכול, אפילו כשביקשו ממנו את הרכב, הביא להם אותו והלך ברגל. לימים הפך לסבא נפלא לנכדותיו, טייל איתן והרעיףעליהן מתנות. דמותו עומד על החומה עם הסיגריה והקפה, ומברך בברכת בוקר טוב כל מי שעבר ברחוב, נחקקה בלבבות המשפחה והשכנים.
לאחר האירוע דוד סבל מטראומה, לא דיבר ותיקשר רק בתנועות. שלוש פעמים אושפז בבית חולים, הורדם והונשם, כשלצידו רחל והמשפחה שחיבקו אותו באהבה וניסו לחזקו. רחל מבקשת לזכור כי פצע חיצוני רואים ואפשר לרפא אבל כשהפצע פנימי, לא יודעים מה קורה עם נפש האדם, לכן כשרואים אדם עצוב וטרוד חשוב לשאול ולהתעניין, ולדאוג שלא ישאיר הכל בפנים, כי בסוף זה מתפוצץ. ארבעה חודשים לאחר שהוחזק כבן ערובה דוד הלך לעולמו.
יהי זכרו ברוך.
