אהרון (אוּרי) בן דוד ואלגריה נולד וגדל בבאר שבע ועבר לאופקים בילדותו. הוא נפל בעת מילוי תפקידו בקרב בבסיס אורים.
אהרון, שאוהביו כינו אוּרי, היה בשלן מוכשר שהכין למשפחתו מעדנים לקראת כול שבת וחג. בערב שמחת תורה הוא הכין בצק פילו עם טונה ופלפל חריף. בשל המראה החגיגי, אימו טעתה לחשוב שזו עוגה. איש לא העלה בדעתו שהם אפילו לא יטעמו את המנה המפוארת שהכין.
בבוקר שמחת תורה התקשרו אליו מהיחידה וביקשו שיגיע בדחיפות לבסיס אורים. הוא לקח את בנו איתו ומיהר לבית הוריו לקחת את מפתחות רכבו. אזעקה ראשונה תפסה אותם ברחוב השומם מאדם. הוא הגיע לביתם לבן לגמרי וביקש מאמו להביא לילד מים שיירגע, לקח את המפתחות ויצא במהירות. אלגריה יצאה למרפסת וקראה: “אוּרי אוּרי!” אבל הוא כבר הניע את הרכב, נסע לביתו ללבוש מדים ויצא בחופזה כשהוא מכפתר את הכפתורים בחוץ. באותה שעה הכבישים היו ריקים. אוּרי נסע במהירות והופתע, כשבאזור צומת רנן הופיעו מולו טנדרים עמוסי מחבלים ונורה לעברו מטח של כדורים. הוא לא נפגע אך לא הייתה לו אפשרות להגיב, כיוון שלא היה חמוש. הוא המשיך בנסיעה והגיע לבסיס ללא פגע.
אוּרי נכנס לבסיס פיקוד העורף והזהיר חיילים מפני המחבלים. הוא מנע מחבריו להגיע ולהיכנס לבסיס והציל את חייהם. בשל חומרת המצב, הוא מיהר לחמ”ל, שנחשב מקום מוגן ובטוח כמו כספת. שם עזר לחיילות ושמר עליהן. עשרה מחבלים רכובים על אופנועים וחמושים מכף רגל ועד ראש, פוצצו את הגדר וחדרו לבסיס. במקום התפתח קרב ממושך, והמחבלים חתרו להגיע לחמ”ל, שבו התבצרו שני חיילים וחמש חיילות. אוּרי ניצב חמוש מול דלת החמ”ל, כשהוא נחוש בדעתו להגן על החיילות. הוא היה הראשון שנפגע כשהמחבלים הצליחו לפרוץ פנימה דרך ארבע דלתות. הם השליכו רימונים וירו במטרה לוודא הריגה. אוּרי ולצידו ארבעה חיילים וחיילות נהרגו בחמ”ל. שתי חיילות שרדו את האירוע בדרך נס, כאשר נפצעו והתחזו למתות.
בינתיים בבית הוריו נשמרה השבת כהלכה ורק בצאתה התקשרה אליו אימו המודאגת. הקשר עם הבן האהוב אבד ואלגריה התפללה למענו מעומק ליבה ורק ביקשה לשמוע את קולו. שכנים באו לביתה והיא התחילה לרעוד. בנו הגדול הגיע בבכי ואחריו נכנס ראש הישיבה, שחיבק את הילד, ובישר לה שאוּרי נפגע מאוד קשה ואי אפשר לצאת מאופקים בגלל המחבלים. דאגותיה הלכו וגברו וליבה חש באסון. ביום ראשון הגיע מישהו עם ניידת טיפול נמרץ והבית התמלא אנשים. היא שאלה: “מה קרה?” השיבו לה: “אהרון נהרג.” אלגריה פרצה בצעקות ובבכי. אוּרי נפל כגיבור והשאיר את הוריו עם עצב שאין לו סוף, ושאלה: מדוע לא ברח והציל את עצמו?
אהרון (אוּרי) היה בן שלישי מתוך חמשת ילדיהם של דוד ואלגריה, שעלו ארצה מספרד וגרו בבאר שבע. הוא היה ילד מקסים שאהב ללמוד. כשהיה בן שמונה הוריו החליטו לעבור לאופקים בשביל החינוך של ילדיהם. הם רצו שהבנים יתחנכו בישיבות, וכך היה. כשהגיע זמנו ללמוד בישיבה קטנה, החל אוּרי ללמוד בישיבת “האדרת התורה” מול פארק אופקים. הוא הרשים את כולם כתלמיד מוכשר וחריף מחשבה, שכתב הרבה חידושים. משם עבר לישיבה הגדולה בירושלים, ישיבת “דעת חיים” בבית וגן. שם למד שלוש שנים בתנאי פנימייה. באותה עת חיפשו עבורו כלה בשידוך, והוא המתין בסבלנות עד שהכיר את שרה מבית שמש.
אוּרי לא הביא אישור מעו”ד שהוא בן תורה ולכן לא קיבל פטור משרות צבאי, והוכרז כעריק. חיילי המשטרה הצבאית חיפשו אחריו בבית הוריו בארבע לפנות בוקר, אך לא מצאו אותו. אימו חששה שביום אירוסיו יגיעו לעצור אותו באמצע המסיבה, והוא ביקש ממנה לגשת לפיקוד דרום בבאר שבע, וליצור תחושה כאילו שהיא רוצה שיחפשו אותו. ההטעיה עבדה והמסיבה עברה בהצלחה. כעבור כמה חודשים בני הזוג התחתנו, וקבעו את ביתם באופקים. על האושר בחייהם העיב החשש מפני נציגי הצבא, וכאשר רעייתו הייתה בהריון הראשון, אהרון (אוּרי) החליט להסיר את העננה ולהתייצב בצבא. נציגי צה”ל העמידו בפניו שתי אפשרויות: האחת להתגייס והשנייה להיכנס לכלא כעריק. הוא בחר להתגייס ושובץ לתפקיד שק”מיסט בבסיס אורים. התלמיד החכם מצא את מקומו בצה”ל ובחר להתקדם בצבא כנגד
ולהמשיך בשרות קבע באותו הבסיס. מפקדיו סיפרו למשפחתו, כי בזכות יכולותיו וחריצותו הוא עשה בו זמנית חמישה תפקידים שונים ומעולם לא התלונן על קושי. הוא היה בחיל חימוש, תיקן גנראטורים של הצבא, היה בוחן רכב וגם בא ללמד תלמידים בבית ספר מה לעשות אם פורצת מלחמה. במקביל, נשאר נאמן לעולמה של התורה ותמיד היה בלמידה. הוא קרא בתורה והלך לשיעורים אצל הרב אפללו באופקים, וגם למד לתואר הנדסה – לוגיסטיקה באשקלון. את התואר קיבל לאחר מותו.
זמן קצר לפני מותו הוא ערך חגיגת בר מצווה לבנו השני. באותו לילה אוּרי נראה זוהר ומאושר כמו חתן בר המצווה. לאירוע הוזמנו כול חבריו מהבסיס, והם שמחו בשמחתו. חייל ששירת איתו במשך שבע שנים סיפר לאימו, שביקש את עזרתו בכתיבה, כיוון שהוא התברך בכישרון כתיבה ייחודי. אוּרי הבטיח לסייע לו אחרי שמחת תורה.
בראש ובראשונה אוּרי דאג למשפחתו, שעמדה בראש מעייניו. הוא היה בעל למופת, ואבא מסור שדאג לחינוך ילדיו. אהרון ושרה הקימו בית ומשפחה לתפארת, וגידלו חמישה בנים למצוות ולמעשים טובים. בנו השני, שחגג בר מצווה, למד ממנו את הפרשה מגיל שבע, והיום הוא קורא בתורה במקום אביו ורוצה להמשיך בדרכו וללמוד בישיבת “האדרת התורה”. בנו הקטן היה בן שנה וחודשיים כשהתייתם. כשסבתו שואלת איפה אבא? הוא מצביע על התמונה. אהרון נהג להביא אותו לאימו כול בוקר והיא תמיד שמחה לקבל את הילד ולטפל בו. גם היום היא ממשיכה לעזור בגידול ילדיו והבן הקטן נשאר לישון אצלה.
אהרון הקפיד על מצוות כיבוד אב ואם, וכאשר חזר מהבסיס קרא לאימו לבוא לקניות במחסני השוק, עוד לפני שחזר לביתו. היא ניסתה לשכנע אותו שילך הביתה ולבסוף נעתרה להפצרותיו והסכימה שיסיע אותה. בסיום הקניה היא יצאה לחניון העמוס ומייד הבחינה בו: “נראה לך שאסע הביתה ואת תחזרי במונית?” הוא חייך והשלים את המצווה. השיב אותה ברכבו הביתה והעלה עבורה את המצרכים. בכול פעם לפני שנפרדו, אוּרי נישק את ראשה. הוא דאג במסירות גם לאביו ולקח אותו לטיפולים רפואיים.
אוּרי היה אדם של חסדים, שכיבד את הזולת ומעולם לא דיבר לשון הרע ולא האזין ללשון הרע. לאחר מותו שמעו הוריו שהרבה לתרום ולעשות מתן בסתר.
יהי זכרו ברוך.
