ברטה בטסיין בת גגהי ושבתאי סמיונוב, נולדה בדרבנד שבדאגסטן. היא נרצחה בטבח הגמלאים שהותקפו בשדרות בדרכם לים המלח.
בבוקר שמחת תורה ברטה השכימה קום ונסעה לים המלח בהסעה מאורגנת. רק בשנותיה האחרונות היא גילתה את ים המלח והביקור בו הסב לה אושר רב. כשהחלו האזעקות התעוררו בנה ששון ומשפחתו והכניסו את הילדים לממ”ד בביתם. בשעה 6:40 ששון התקשר לאימו. היא סיפרה שהם מתעכבים בשדרות עקב תקר בצמיג, והיא וחבריה ממתינים שיפתחו עבורם מיגונית סמוכה. האזעקות לא פסקו וששון התקשר אליה פעם נוספת ואמר שיבוא לקחת אותה הביתה. ברטה הרגיעה את חששותיו ואמרה שתמתין עם החברות.
שיחתם התנתקה ובינתיים התחילו לדבר בתקשורת על חדירת מחבלים. ששון התארגן במהירות ויצא ברכבו לכיוון שדרות במטרה להחזיר את אימו הביתה. מולו נסעו רכבים רבים בבהלה, ובצומת גילת שרר בלגן. שוטר שאל אם יש לו נשק וכשהשיב בשלילה, שלח אותו בחזרה הביתה. במהלך הנסיעה התקשר אליו מפקדו מהמילואים, והקפיץ אותו בצו 8 להתחייל בבה”ד 1. ששון נסע למילואים והמשיך לנסות ליצור קשר עם אימו, ללא הועיל.
לקראת שעה 13:00 הוא קיבל מהטלגרם את תמונות הטבח בשדרות, סמוך למיניבוס עם פנצ’ר. הוא לא האמין שאימא שלו שם. בינתיים הוא גויס, התחמש והודיע למג”ד על כוונתו לחפש את אימו בשדרות. בשעות אחה”צ הוא נסע לכיוון העיר וכחייל חמוש הדרך נפתחה בפניו. אחרי נתיבות התגלו לעיניו מחזות מחרידים של מוות אלים והרס. ביכיני עצר אותו שוטר שהזהיר מהמחבלים, אך ששון לא ויתר. הוא הגיע לשדרות כשהחל לרדת החושך וחבר לכוח צנחנים רגלי, שנכנס לעיר תחת אש. ששון הגיע עימם לזירת האירוע, ומצא את הטלפון הנייד של אימו, סדוק ושטוף דם. כשניסה להתרומם לכיוון המיניבוס, נורו שתי יריות לכיוון התחנה. מפקד הכוח הורה לכולם לסגת מהמקום. תחושותיו היו קשות. אביבה, ביתה של ברטה, שבה במוצ”ש מחופשה ביוון ומייד נסעה עם אחיה ששון לחפש את אימם בסורוקה. ללא הועיל.
ששון הצטרף לחבריו שלחמו במחבלים באזור סעד ותקומה, ובמקביל המשיך לחפש אחר אימו. חלפו שישה ימים עד שהתקבלה הבשורה הקשה, וששון התעקש לזהות את אימו ולהיפרד ממנה. ברטה הובאה למנוחות ונקברה לצד בעלה, שנפטר כחמש שנים לפניה. בנה ששון נלחם תקופה ממושכת בעזה, ולאחר אובדן אימו איבד חברים רבים.
ברטה בת גגהי ושבתאי נולדה בקווקז, אחות לאירה, הרצל וששון. המשפחה גרה בבית בדרבנד. אביה היה נכה ולא עבד, ובני המשפחה גידלו תפוחי אדמה שמכרו בשווקים. בפסח אימה ניהלה מפעל מצות ביתי. קרוב לביתם ניצב בית כנסת שכונתי מפורסם עם סמל דומה לסמל האולימפיאדה ולכן ברטה אהבה רכב אאודי, שהסמל שלו הזכיר לה את ילדותה. כשגדלה היא למדה בטכניקום וקיבלה תעודה שוות ערך להנדסאי ובנוסף למדה תפירה. בדרבנד היהודים חיו לצד המוסלמים, ואסור היה לחשוף את היהדות בפומבי. ברטה גדלה במודעות ליהדותה אך לא החצינה זאת. במשפחתה שמרו על השבת, הקפידו על כשרות והביאו רב לשחיטה כשרה בבית. על המנהג לטבול את הבשר במלח ולהכשירו בבית, שמרה בקפדנות גם בישראל.
כשהייתה בת 18 הכירה בשידוך את בעלה יורי שהיה בן 21 . למעשה הם נפגשו קודם לכן, בזמן הלימודים. כמנהג העדה נבדק שאין קרבה בין המשפחות, ומשפחתו של יורי שלחה את אחת הדודות לעקוב אחריה ולבחון את הליכותיה. לאחר שכול הבדיקות עברו בהצלחה, הם באו בברית הנישואין. החתונה הצנועה נערכה פעמיים בחשאי. פעם אחת בבית הבעל ופעם נוספת בבית הכלה, כיוון שנאסר לעשות חתונה יהודית בפרהסיה. ברטה ויורי גרו בבית הוריו בדרבנד, בשכונה מבוססת סמוך לים. ברטה עבדה במפעל עד שהפכה לאם. בבית זה נולדו ששון וסיגל ויולטה. לימים נולדו לבני הזוג בן ובת נוספים בישראל: אביבה וניסן.
ברטה תמיד רצתה לעלות לישראל אך יורי לא רצה לעזוב את דרבנד. לבסוף הם עלו לישראל בשנת 1991 כשברטה הייתה בהריונה השלישי. כשהגיעו ארצה נגנב כול רכושם, ובת שירות מהסוכנות עזרה להם להתארגן ולקבל דברים בסיסיים. כאות הוקרה ברטה קראה לבת שנולדה לה אביבה, כשמה של בת השירות. בראשית דרכם בישראל הם התארחו בבית של קרובי משפחה בגבעת אולגה. משם עברו לבאר שבע לשכונת הקרוונים בנחל בקע. המעבר מהחיים בעיר עתיקת יומין לחופי הים הכספי לחיים בשולי עיר הספר המאובקת, היה קשה. ברטה ויורי התקשו למצוא עבודה. הם חיו מסל הקליטה וקיבלו תרומות וסלי מזון. ברטה דאגה לעתידם של ילדיה ולבסוף יצאה לעבוד במשק בית וגם במשתלה, ויורי שהיה חשמלאי במקצועו, מצא עבודה כחשמלאי ובהמשך עבד במוסך. הם התמודדו עם המצוקה על בסיס יומי, אך ברטה לא איבדה תקווה. היא רצתה עבור משפחתה את הטוב ביותר וחיפשה עבורם את פריצת הדרך.
בשנת 1994 הציעה אמו של יורי שיעברו לאופקים, והם עברו לדירת עמיגור בשכונת בן גוריון. ההזדמנות שברטה חיפשה הגיעה, כשהתפרסם מכרז לבתי עץ בשכונת שפירא. ברטה לקחה עימה את ילדיה ששון ואביבה, וביחד הם עמדו שעות ארוכות בגשם, בתור ארוך להרשמה לשכונה. ברטה התעקשה והצליחה לרכוש שני בתים, בעזרת הלוואה מהבנק. כשהגיעה תורה לבחור מגרש, היא התבוננה בעיון במפה ובשטח, ובחרה בית פינתי ברחוב אסתר המלכה. הייתה לה ראיה ארוכת טווח והיא קנתה בית אחד למגורים ואת השני השכירה. ככה הצליחה לסייע למשפחה ולדאוג שלכולם יהיו בתים. באופייה הייתה אישה של נתינה, הקפידה על מתן בסתר ועזרה לרבים.
ברטה הייתה חרוצה וחדורת מטרה לדאוג למשפחתה. כשהגיעו לאופקים היא עבדה בניקיון ולאחר מכן במפעל זהב. כשהמפעל נסגר ברטה יצאה לעבוד בחממות במושב שדי אברהם, ביחד עם ששון. הם עבדו בשטח בכול תנאי מזג האוויר, וברטה הרימה משטחים כבדים. זה עלה לה בבריאות. לאחר שנה היא חזרה לעבוד במפעל באופקים, ולאחר מכן מצאה עבודה כמבקרת איכות במפעל החדש של סודה סטרים. שם זכתה בהערכה ונהנתה מתנאי העבודה. כאשר הוכתרה כעובדת מצטיינת, היא חשה כמו מלכה. לאחר כתשע שנים המפעל נקלע לקשיים.
ארבעת ילדיה היו מקור גאוותה. היא דאגה שילמדו ויצליחו, אהבה לייעץ, ותמיד הכינה עבורם תבשילים קווקזים מסורתיים. הם גרמו לה נחת, כשזכתה לחבוק שבעה נכדים בחייה והפכה לסבתא. כאימא היא אהבה לצאת עם הילדים לטייל בחוץ, ולימים ששון העניק לה זמן איכות כשלקח אותה לטייל ברכבו. ברטה התגעגעה למשפחה המורחבת ואהבה מאוד לארח אותם בביתה. במרוצת הזמן אופקים הפכה לביתה ולמקום הבטוח שלה והיו לה חברות מכול העדות. היו לה חלומות רבים, שנגדעו בכדורי המרצחים.
יהי זכרה ברוך.
