יליזבטה (ליליה) בת פריידל רייזה וסולומון דוידוף, נולדה בסנט פטרסבורג (לנינגרד). היא נרצחה בביתה ברחוב הגורן, שבמישור הגפן.
בבוקר שמחת תורה התעוררה ליליה מרעשי פיצוצים ואזעקות. בבניין מגוריה ברחוב הגורן היה מקלט שרוף, שאיש לא טרח לתקן, ובכול מקרה היא התקשתה להגיע בזמן ולכן נשארה בביתה. היא כתבה לביתה ריטה הודעת עדכון בנייד, וסיפרה שיש הרבה בומים ואזעקות ואין כלום בחדשות.
יליזבטה גרה בדירת הקרקע הצמודה למקלט, וחשה בטוחה יחסית בחדר השינה שלה, שגבל בקיר הבטון. היא ריחמה על שכניה שגרו מולה ויצאו באזעקות לחדר המדרגות, ושלחה להם הודעה מוקלטת. היא הציעה שיביאו אליה את ילדיהם הקטנים, שינוחו אצלה בחדר השינה. לאחר שהקשר עימה ניתק והיא הפסיקה לענות להודעות, הבת ריטה שלחה הודעה בקבוצה של הבניין וביקשה את עזרת השכנים. רק בשלב זה נודע לה, שיש חדירת מחבלים לאופקים, והשכנים שוכבים מבוהלים על הרצפה בביתם. בינתיים גם ליליה, הבת של השכנה אמה פוליאקוב כתבה לה, שאימא שלה לא עונה לטלפון. בשל הקרבות מחוץ לבית, לקח זמן עד שהשכנים הציצו החוצה מדירתם. בסביבות שעה 16:00 צולמו שתי גופות מכוסות בשקיות, שפינו מהבניין. אמה פוליאקוב זוהתה מייד ולגבי ההרוגה השנייה, היה ברור שזאת אישה מבוגרת שגרה שם. מאוחר יותר שכנים שברחו מהעיר סיפרו, כי דלת ביתה של ליליה נותרה פתוחה והמקום נראה כמו זירת רצח אכזרי.
ריטה ניגשה לתחנת המשטרה בעירה מודיעין ודיווחה שאימה נעדרת, איש לא הבין אותה. בינתיים נפתח מוקד של להב 433 באיירפורט סיטי, והיא נסעה לשם. במקום שרר בלגן גדול ואנשי המקצוע שנועדו לסייע למשפחות התקשו לתפקד. חלפו כמה ימים עד שעדכנו אותה שגופת אימה נלקחה למחנה שורה. בשלב זה ריטה כבר הבינה, שמי שאמור לטפל בה יותר אבוד ממנה. במפגש בלהב 433 החוקר לא ידע איך להפעיל תוכנות, ולא ידע איך להתמודד עם ריבוי המקרים הקשים. הוא מסר לריטה מס’ טלפון פרטי והיא העבירה לו מידע שאיתרה לבדה כמו למשל, קטע מסרטון הרצח של השכנה אמה פוליאקוב, שנורתה בגבה בחזית הבניין. בבית אימה היו סימני ירי מרובים על הדלת ועל הכורסא ולא נותר לה ולמשפחתה מקום לתקווה.
המאמץ לאתר את ליליה נמשך תשעה ימים, שבסופם באה לביתה של ריטה משלחת, שכללה חיילת מבוהלת בשרות סדיר, חייל נבוך ושני עובדים סוציאליים. העו”ס שאלה: “איך את מרגישה עכשיו בתור יתומה?” והיא לא ידעה מה לומר. לאחר שיליזבטה זוהתה, היא הובאה לקבורה באופקים. בשל המצב הביטחוני נערכה לוויה מצומצמת.
יליזבטה (ליליה) נולדה בסנט פטרסבורג, לאחר מלחמת העולם השנייה. הוריה ואחיה הבכור נאום בקושי שרדו את המלחמה ואת המצור על לנינגרד. בשיאו של המצור אנשים סביבם גוועו ברעב, והם חיו בדוחק. לאורך השנים המשפחה סבלה מאנטישמיות, ומחשש לחייהם הוריה הסתירו את מוצאם. ליליה גדלה הרחק מהמקורות ובלי קרבה לדת היהודית. בצעירותה ולאורך כול חייה היא הייתה אשת רוח ואהבה כול דבר שקשור לספרות ולדרמה. לימים רצתה ללמוד רפואה, אך לא התקבלה ללימודים כיוון שהייתה יהודיה.
לבסוף בחרה ללמוד מקצוע מתחום ההנדסה, ועבדה במפעל ביטחוני שייצר חלקים לטילי קטיושה. ביום כיף מטעם העבודה היא פגשה את בעלה. נולדו להם בן ובת: ריטה ושלמה והם חיו יחדיו במשך 17 שנים. ליליה התגרשה מבעלה והמשיכה לעבוד במפעל עד שבריה”מ התפרקה. לאחר מכן מצאה עבודה כמזכירה, אך כגרושה מצבה הכלכלי הדרדר, וחלק מהזמן היא וילדיה חיו בבית אביה האלמן.
בראשית שנות ה 90 ילדיה למדו בבית ספר מגדלור. בית ספר יהודי דתי, שבו למדו גם עברית ומסורת. ריטה רצתה שילדיה ימשיכו ללמוד באוניברסיטה אך מצבם הכלכלי לא אפשר זאת ונוצר חשש ששלמה יגויס לצבא. כשנציגי הסוכנות היהודית הציעו להם לעלות לישראל נפתח עבורם חלון הזדמנויות. שלמה עלה ארצה ראשון בגיל 16, והחל ללמוד בישיבה חרדית בירושלים. ריטה סיימה את לימודיה בתיכון ועלתה ארצה בגיל 17, במסגרת סטודנטים שעולים לפני הוריהם.
ליליה נשארה לבדה. היא הייתה כמעט בת 50 והבינה שלעלות ולהתחיל הכול מחדש זה צעד מורכב. היא המתינה לגיל 55, יצאה לפנסיה ועלתה לישראל. בשנת 2000 ליליה באה לירושלים בעקבות ילדיה. שלמה סיים את לימודיו במכון לב וריטה התחילה ללמוד ראיית חשבון. המשפחה שוב התאחדה בדירה צנועה בשכונת גבעת מרדכי, וליליה התחילה לעבוד לפרנסתה במשק בית. בתקופה זו פרצה האינתיפאדה השנייה, ובירושלים היו פיגועים ביום ומסוקים בלילה. אווירה של פחד שררה ברחובות, אך זה לא עצר בעדה.
ילדיה הסבו לה נחת. שלמה התחתן בשידוך והחל לעבוד כמשגיח כשרות, וריטה הכירה את בעלה, שעבד בתל אביב, ועברה לגור עימו במודיעין. הם הזמינו את ליליה לגור בביתם במודיעין, וכך חיו יחדיו עד שליליה החליטה לחזור לרוסיה ולמכור דירה שהייתה ברשותה. היא שבה לישראל בשנת 2007 וקנתה דירה צנועה באופקים, סמוך לבנה שלמה. הדירה שקנתה הייתה בקומת קרקע, ברחוב הגורן שבקצה העיר.
ליליה הגשימה חלום וסידרה לעצמה גינה קטנה. היא בילתה שעות ארוכות בחלקת האדמה המטופחת, קנתה עצים ופרחים, ולמדה את סודות הגינון והחיים הבריאים מקבוצות בפייסבוק. עד גיל 70 היא המשיכה לעבוד במשק בית בירושלים, בביתה של משפחה שנקשרה אליה במיוחד, ודאגה לה עד יומה האחרון. ליליה מאד אהבה לעזור לאנשים בסביבתה. פעמים רבות שאלה את ריטה שאלות במקצועה כרואת חשבון, בשביל לעזור לחברותיה. בשכונת מישור הגפן הייתה קהילה רוסית מאד מפותחת והיא מצאה שפה משותפת עם השכנים. במקביל למדה עברית על בוריה, הקפידה מאוד על דיבור נכון וגם תיקנה את מי ששגה. היא הלכה לקורס עברית ולקורס מחשבים להעשרת הידע, ונפתחו בפניה עולמות ידע חדשים. ליליה התברכה באופי צעיר, עשתה מנוי לקאונטרי והלכה לבריכה באופקים מספר פעמים בשבוע. היו לה שפע תוכניות ורצון ללמוד ולחיות בעשייה. ביולי היא חגגה יום הולדת 78 עם כול המשפחה: ילדיה, בני הזוג ועשרת הנכדים. זה היה מפגש משפחתי אחרון ושמח במיוחד. היא חלמה על תכשיט מענבר ולבסוף קנתה לעצמה סט תכשיטים: עגילים ותליון בצבע ירוק, שמאוד אהבה. היא צחקה עם ילדיה ואמרה, שאיש לא ירצה זאת אחריה. לאחר יום הולדתה ליליה עברה ניתוח לב, התאוששה מעט בבית הבראה ושבה לביתה. בנה עזר לה עם הקניות שלא תתאמץ וכעבור חודש היא חזרה להליכות מתונות. היא שאפה לחזור להיות עצמאית והתרגשה מאוד לקראת ביקורו של בן אחיה נאום, שחי בחו’’ל ותכנן לבקרה. תכניותיה וחלומותיה נגדעו בבוקר שמחת תורה, בכדורי המרצחים.
יהי זכרה ברוך.
